הם ישבו ליד שולחן מצופה פורמייקה, לוגמים באיטיות את כוסות
התה הזהות שלהם ובוהים בנקודה שצפה לה בחלל. השולחן כבר ראה
ימים טובים יותר. הוא התנדנד בכל פעם שהניחו עליו משהו, בין אם
זה היה מרפק או צלחת, מאיים להתפרק בכל שניה, אך מחזיק מעמד
איך שהוא כבר שנים. היה משהו מצחיק בהתמדה שהראה השולחן הזה
אחרי כל כך הרבה שנות אי-יציבות. לפעמים זה נראה כאילו דווקא
הוא היה הדבר היציב ביותר בעולם.
בחוץ הייתה אנדרלמוסיה אחת גדולה: מזג האויר השתגע, כנראה כאות
הזדהות עם אירועי התקופה שהעסיקו את מרבית העולם. הקמת הבית
השלישי, שנדחתה במשך כל כך הרבה זמן עקב אין-ספור קשיים, החלה
לרקום עור וגידים וקיבלה חיזוק ממקור בלתי צפוי בעליל, ילד
איראני שהחל לדבר עברית ספרותית צחה בדיוק ביום הולדתו השלישי.
הוא אסף סביבו חבורת מאמינים והתחיל לצעוד לעבר ירושלים, שם
חיכה לו ראש ממשלת ישראל (שהיה ממוצא איראני בעצמו, ולמעשה היה
המזרחי הראשון שמכהן בתפקיד מאז כהונתו הקצרה של פואד
בן-אליעזר, בימים שהובילו למהפכה העדתית הגדולה, שהתרחשה
בסוף העשור הראשון של המאה ה-21), וקיבל אותו בזרועות פתוחות.
הילד, מצידו, לא בזבז אפילו רגע ומיד לקח פיקוד על הפרוייקט
השאפתני שנועד, כדברי הסיסמה שהביאה לבחירתו של אותו ראש
ממשלה, 'להחזיר עטרה ליושנה'. ובעוד אלפים מבני ישראל עלו
לירושלים, במה שהייתה העליה לרגל הגדולה ביותר בצד הזה של
הירדן מזה אלפי שנים, בבניין מתפורר במרכז תל אביב ישבו להם
אותם שניים, כשבחוץ משתוללת סופת השלגים הראשונה בתל אביב מזה
יותר ממאה שנים, ודממה אופפת את החלל בו הם ישבו בשקט וניסו
למצוא היגיון כל שהוא במאורעות האחרונים.

יללות ארוכות, שנפלטו מגרונה של הרוח האימתנית שסחפה כל מה
שנקרה בדרכה, נשמעו מבחוץ. לעיתים, הצליל שהפיקה דמה לחתולה,
או בעצם לביאה ענקית בשיא הייחום. רעם אדיר שהתגלגל במרחק נשמע
כמו אריה דומיננטי המתקרב לו לאיטו, נמצא בדרכו לספק את צרכי
נקבתו האהובה. קול יללה חלוש הצליח להסתנן מתחת לחריץ דלת העץ,
ושלא במפתיע דווקא הצליל הזה העיר את שני הקשישים מקפאונם.
שניהם מיהרו לדלת. מאחוריה מצאו חתולה צעירה רועדת מקור, שמיד
עם הפתח הדלת רצה פנימה והתחבאה מתחת לשמלתה של הזקנה, מה שהיה
המקום החמים ביותר בנמצא באותה שניה. בזריזות חתולית מפתיעה,
חש לו האיש לחדרו וחזר עם שמיכת צמר ותנור להט והניח אותם
בסלון, שם ישבה בת זוגתו, שבינתיים ייבשה את החתלתולה בעזרת
מגבת שמצאה במטבח. השניים כבר היו מורגלים בטיפול בחיות
מסכנות, ולא מן הנמנע שהאורחת הלא-קרואה קיבלה טיפ מתושבי
השכונה דוברי שפתה, בנוגע להמצאותו של בית המחסה המאולתר, ביתם
של הזוג. האושר החדש שהגיע אל בני הזוג הקים מין מחסום מההמולה
שהתרחשה בחוץ, ובעודה מתרפקת בחיקה של הזקנה האוהבת, היא לא
הייתה מודעת כמה חום מוציא ליבה הקטן וכמה טוב הביאה לעולם,
אותו היא מאכלסת חודשים כה ספורים.
וכשהניח בן זוגתה של הסבתא מגש עם שתי כוסות תה מהבילות, נזכרו
השניים עד כמה פשוט הוא העולם בו הם חיים, ושבעצם, אין לו בכלל
סוף.