הסערה בחוץ לא הראתה סימנים לסיומה, הגשם דפק על החלונות כמנסה
להיכנס, הרוח עשתה רעשים כאילו ניסתה שאני לא אשמע את הצעקות
אבל זה לא משנה, אני לא שמעתי אותן.
הוא עמד קרוב אליי, ריח השום מהפה שלו נשב עליי, אבל אני, אני
לא שמעתי אותו, כאילו עטיתי על עצמי מין מגן נגד הצעקות, תמיד
כשהוא רק התקרב פשוט ראיתי את עצמי יושבת על החוף, רגועה, הרוח
מהים מלטפת את שערי ומניעה אותו אחורה בעדינות, רוצה שאני
אשתלב בגלים. השחפים ממעל מפזרים מדי פעם ופעם צעקות.
פחדתי ממנו, אבל לא יכולתי לברוח, הרגליים פשוט קפאו במקום, לא
נתנו לי לזוז הרגשתי את זה מתקרב, הרוח בים נעשתה חזקה והשחפים
המשיכו לצווח, ריחות הים גברו ואז... שקט.
הרגשתי את הלחי שלי נהיית אדומה וחמה כאילו מישהו קירב לי להבה
של נר אליה, הרגשתי את הדם זולג לאט לאט מצדה של העין הימנית
שלי, חשבתי שזו רק דמעה, אבל אני אף פעם לא בוכה לידו! אסור
שהוא ידע שאני חלשה!
ואז ראיתי את הטיפה האדומה על החולצה שלי,
הוא הסתכל עלי בתוך העיניים, הסתכלתי עליו בחזרה, הנשימות שלי
הלכו וגברו, הוא שנא שעשיתי את זה, זה הלחיץ אותו, הוא אמר
שהוא מצטער, "אני לא יודע איך הגענו למצב כזה" אמר, "אני
מצטער, בחיים אנ'לא יעשה לך את זה שוב, את יודעת את זה נכון?"
אותו משפט כל פעם מחדש, הברק בעניים שלו הסגיר אותו, הוא לא
באמת הצטער הוא רק אמר את זה כדי שאני אסלח לו, וסלחתי, אני
תמיד סולחת, הוא תמיד מצליח לשכנע אותי במילים שלו.
בבוקר קמתי, הלחי עדיין כואבת, קצת נפוחה אבל זה לא נורא מה
שהרתיע אותי זה השריטה הגדולה ליד העין והפנס הכחול הגדול
שהקיף אותה, "בחושך יכולים לראות אותי" חשבתי.
הגעתי לעבודה, נכנסתי, הפעמון שמעליה צלצל כל פעם שנכנסתי את
הצליל הנעים שלו, מין צליל נסיכי כזה כאילו הכל טוב לו בחיים!
שנאתי אותו. נכנסתי לחדר של הבוס שלי, אלכס, "בוקר טוב" אמר
והושיט לי את הסינר, עדיין עסוק במסמכים שלו של הרשימות, אמרתי
תודה והתכוונתי לצאת מהחדר ואז הוא הרים את הראש, הוא תמיד היה
ממורמר כזה, תמיד עסוק במחשבות של עצמו, יותר מדי עסוק, ואז
חטפתי את זה: "את לא מתביישת?! איך את מעזה להגיע ככה לעבודה?!
את לא יכולה לעבוד ככה! הלקוחות לא ירצו להתקרב עלייך! לפחות
איפור! לא שמעת על המילה הזאת?? איפור לא יכולת לשים?!"
איפור! איך לא חשבתי על זה קודם? איזה מטומטמת אני אלוהים,
איפור... למה אני צריכה שכולם יראו את הבעיות שלי תמיד??? למה
אני לא יכולה לשמור הכל לעצמי?
אז אם הם כבר רואים, למה אני לא מספרת כלום? אני כזאת טיפשה,
טיפשה, טיפשה, טיפשה!
לא ידעתי איפה לקבור את עצמי באותו רגע ופשוט ברחתי בריצה
מהחדר, רצתי במהירות החוצה, ושוב, הפעמון של הדלת אותו הדבר
כאילו כלום! הוצאתי רגל מהירה מהמסעדה והתכוונתי לצאת החוצה
לשאוף קצת אוויר אבל הוא עצר אותי, גיא, המלצר החדש במסעדה,
הוא התכונן להיכנס, לא הרמתי את הראש אבל זיהיתי את נעלי הלקה
המבריקות שלו, תמיד הוא נראה כאילו הוא הולך לאיזה שהיא
חתונה.
"היי היי תעצרי".
הוא ראה שאני לא מרימה את הראש, אז הוא יזם את זה, הושיט לי יד
עדינה לכיוון הסנטר והרים אותו למעלה, ברגע שהעיניים שלנו
נפגשו הוא נרתע אחורה, הוא ניסה לא להראות את זה אבל זה הפריע
לו, הפנס הדולק מהעיין. המחזיר אור הגדול שהשתרע לי על חצי
מהלחי ומעל העין.
הוא, אמרתי לו שלא "מה פתאום אלכס, הוא לא יעשה דבר כזה, רצתי
לפה כי חשבתי שאני מאחרת ובדרך נפלתי במדרגות..." אמרתי
בהיסוס.
הוא הסתכל עלי כמה שניות ואמר "את עדיין יפה" הוא הצליח להעלות
לי איזה חיוך מזווית הפה. הוא חייך, "עכשיו תנגבי את הדמעות
ותספרי לי מה קרה לך" הוא החליט לאחר בכמה דקות את הכניסה של
למסעדה שם לי יד על הכתף ולקח אותי לשבת על אחת האדניות מהבטון
שהיו תלויות בין שני עמודי הבטון העבים והגדולים. התיישבנו,
הוא ניגב לי עוד דמעה שפשוט לא הצלחתי לעצור, גיא נתן לי תחושה
של ביטחון, הרגשתי שאני יכולה לסמוך עליו.
היה קצת קר בחוץ והתחלתי לרעוד, לא יודעת אם זה היה מקור, הוא
הוריד את המעיל והניח אותו עליי, סיפרתי לו את כל הסיפור.
מהרגע שקמתי בבוקר באיחור כי השעון לא צלצל, ורצתי לכאן ובדרך
החלקתי במדרגות ועד הקטע שאלכס צעק עליי בגלל הפנס.
"זה אלכס מה את רוצה? הוא תמיד ממורמר, אני בטוח שהוא לא
התכוון" והעלה חיוך מתוק על השפתיים.
השיער שלו היה שחור כמו פחם והעניים שלו כחולות כמו הים
הגדול.
הוא עכשיו השתחרר מהצבא - דובדבן.
הוא גדול ממני בשלוש שנים, יש לי בערך עוד חצי שנה עד הגיוס,
אני כבר לא יכולה לחכות.
הוא הסתכל בי בעיניים טובות שוב חייך ושאל אם אני בסדר, הניח
לי יד עדינה על הירך, נעזר בשביל לקום, התרומם והתקדם לכיוון
הדלת.
הוא פתח את הדלת ונשמע צלצול הפעמון שלפתע הוא לא נשמע כל כך
נורא וצעקתי לו "גיא! תודה שאתה כאן..." הוא הסתובב, שוב חייך
את החיוך המתוק וסגר את הדלת. נשארתי עוד כמה דקות בחוץ, שאפתי
אויר והבנתי שלא הכל נורא בחיים ושאני סתם עושה סיפור גדול
ממנו והבנתי שכמה צעקות ומכות לא יעצרו אותי.
חייכתי לעצמי, לבשתי את הסינר השחור והתקדמתי לעבר המסעדה,
אחרי הגיעו עוד שני לקוחות, כנראה לארוחת בוקר, לפני שהספיקו
להסתכל עליי רצתי לכיוון השירותים, שם פגשתי את גליה היפהפייה,
מתאפרת- איך לא?
ידעתי שאני אפגוש אותה שם אז ביקשתי ממנה שתאפר לי את העין,
היא נבהלה ושאלה מה קרה לי וגם לה סיפרתי את אותו סיפור ותוך
שניות הפודרה והמייק אפ היו בחוץ מוכנים לעבודה שלהם, תוך מספר
דקות נראיתי כמו איזה בובת חרסינה, כמו הסיניות מההופעות, אבל
לפחות זה כיסה.
"תודה גליה".
"בכיף" ענתה לי, "רק תיזהרי לא ליפול בפעם הבאה לכי תדעי איך
אלכס יקבל את זה".
צחקנו ויצאנו מהשירותים.
במסעדה ישבו כבר מספר אנשים וניגשתי לעזור לאיזה זוג מאושר.
לפחות נראה מאושר, זוג צעיר בין 20, 25 לפחות.
היה לי כיף לראות אותם ככה, הסתכלתי עליה איך שהיא הסתכלה בו,
בהערצה "מסכנה, את לא יודעת מה הוא יכול לעשות לך, אף אחד לא
יודע, אפילו לא הוא" חשבתי לעצמי.
לקחתי את ההזמנה שלהם ונכנסתי למטבח.
גיא היה שם הכין לעצמו קפה בזמן שהכין לשמואל, הלקוח הקבוע
שלנו, הוא בן 69 לפחות. כבר 30 שנה מספרים שהוא בא כל בוקר,
בחצי שנה שאני עובדת כאן זה באמת היה ככה.

הגעתי לעבודה כי הייתי חייבת לצאת מהבית, כשהייתי בבית הספר
היו לי עיסוקים מקסימום עד 2 ואחרי זה השתדלתי שלא להיכנס
הביתה לפני שבע, אמא בכל מקרה חזרה רק בעשר, ככה שהיא בכלל לא
ידעה מה קורה, אבל עכשיו, כשאין מסגרת אני חופשייה מהכל אבל
כלואה כאן, עד הצבא יש עוד חצי שנה, הייתי חייבת למצוא עבודה
כדי להתרחק מהבית.
מצאתי את המסעדה, טוב לי כאן, למרות שאלכס לא הכי נחמד, הוא
עדיף, הוא עדיף על הבית.
אני מבלה כאן שעות, לוקחת שעות אקסטרה ובסוף חוזרת לכלא,
לבית.
מפחדת לברוח, הוא ימצא אותי, אבל הגוף שלי כאילו אחרי כמה שנים
פשוט עטה על עצמו שריון חסין נגדו.
לפעמים, בשני, שלישי וחמישי לי ולגיא יש משמרות שנגמרות באותה
שעה, אז הוא תמיד לוקח אותי לכל מני מקומות קסומים שהוא הכיר
מהניווטים שלו מהצבא, פשוט ברחתי מהכל, ברחתי ממנו.

עברה בערך חצי שנה מאז שהכרתי את גיא, הוא כבר לא המלצר החדש
ואני, אני עוד חודש מתגייסת.
הזמן עובר כל כך לאט, במיוחד עכשיו, כשהחופש כל כך קרוב, הצבא.
יום רביעי היום, היום האהוב עליי, הוא עובד, זה היום החופשי
שלי.
קבעתי עם גיא שיבוא אליי כשאני אסיים את המשמרת, הוא תמיד
מתלונן שהוא רוצה לבוא לראות את הבית שלי והיום, היום אני לבד,
הוא חוזר רק בשתיים בלילה ואמא רק בעשר.
אז אמרתי לו שהיום אני מזמינה אותו, שאם הוא רוצה הוא יכול
לחכות לי ליד הבית או משהו.

השעה 16:00 סיימתי לעבוד, יצאתי מהדלת והפעמון שרק בשמחה, היו
לי מעט כתמים כחולים על הידיים מאתמול בלילה כשהוא אמר לי "את
יודעת שאת יפה היום?"
ולא ידעתי איך העזתי אבל עניתי לו. "אני כבר לא מפחדת ממך, אני
לא אתן לך לגעת בי יותר" ותוך שניה הרגשתי צרימות וצריבות בכל
הגוף, ואותו צורח וצווח ולא שותק ואני מנסה לברוח ואני מנסה
לצאת ופשוט העפתי אותו מעליי ויצאתי החוצה, חיכיתי במשך שעה
לפחות כדי שיירדם, לא נכנסתי חזרה לחדר שלי, נשארתי בחוץ,
ישנתי על הספסל הציבורי.
בבוקר מצאתי כמה שקלים מונחים לידי, כנראה האנשים שעברו בלילה
וראו ילדה עם פיג'מה חצי קרועה וסימנים כחולים בכל הידיים.

בכל זאת חשבתי שזה לא יפריע לגיא ולבשתי חולצה ארוכה והתהלכתי
לכיוון הבית, הגעתי אליו... הוא באמת חיכה כמו שהבטיח! מרחוק
זיהיתי את עיני התכלת שיכולתי פשוט לטבוע בתוכן. והוא נשק לי,
הוא נתן לי חיבוק ענק ולחש לי "אני אוהב אותך" ולא ידעתי
מאיפה, כנראה הייתי כל כך עסוקה בו, הוא החזיק ורד אדום יפהפה
ביד ונתן לי "זה בשבילך, משהו יפה כמוך".
נהייה לי חם ושכחתי מהכל ואני לא מבינה איך שכחתי מהסימנים
הכחולים אבל הפשלתי שרוולים.
הוא הסתכל לי בידיים בתדהמה.
"נפלתי" אמרתי.
"את כל הזמן נופלת, אפשר לחשוב שמרביצים לך בבית".
שתקתי, השפלתי ראש.
הוא הסתכל עליי, "ידעתי! ידעתי! אני לא מאמין! למה לא סיפרת
לי?? למה?? איך אני אמור לדעת את זה? מי עשה לך את זה?? מי??
אני אראה לו מזה!".
העיניים שלו קיבלו פתאום גוון כחול כהה והוא הסתכל עליי מבוהל,
כעוס, לא הבנתי בדיוק אם זה עליי או עליו שהוא לא הבין ושלא
אמר כלום או שאני זו שלא אמרתי.
ואמרתי לו "דיי גיא! עזוב את זה, בוא נצא לאנשהו?"
"נצא?" שאל, "המקום היחיד שאנחנו יוצאים אלי זה תחנת המשטרה
הקרובה".
לא יכולתי לעצור את פרץ הדמעות שחנקו לי את הגרון כבר שנים
ובכיתי, ובכיתי עוד והוא הסתכל עליי, המום, לא יודע מה הוא
אמור לעשות, והוא חיבק אותי, שמעתי אותו מושך באף, הבנתי שגם
הוא בוכה...
"אני מצטער יפה שלי, אני מצטער... איך לא עליתי על זה קודם?
למה לא אמרת לי כלום? אני כל כך מצטער".
דרך סבך הדמעות אמרתי לו בקול חנוק "זה לא אתה, אתה הדבר הכי
טוב שקרה לי בחיים, אתה עזרת לי להיות חזקה גם ברגעים הכי
קשים".
הוא הסתכל עליי בעיניים דומעות.
הנהנתי.
הוא חיבק אותי חזק.
הוא נתן לי את האומץ לעשות את זה, בלעדיו בחיים לא הייתי הולכת
לשם.


זהו, זה נגמר. הוא לא יגע בי יותר המלאך שטן הזה, איך שהוא
יודע להיות תמיד נחמד וטוב ואיך לסובב את הדברים כך שאני תמיד
האשמה, תמיד הוא מחמיא אבל בסוף פוגע שולח חצים ללא הפסקה.
עכשיו זה נגמר, הלב מתחיל להתאחות אבל אני, בחיים לא אשכח,
בחיים לא אסלח לו.
אני מתחילה עכשיו פרק חדש בחיים, פרק שכולו טוב.
עבר שחור.
עתיד, לבן?