התסכול... התסכול שבלהבין אותך.
הכאב, שבלראות אותך עומדת וצוחקת, עם הידיעה שתבכי.
הפחד, כל כך מתוסכלת למה אני לא יכולה להיות איתך.
כל כך מתוסכלת עומדת במקום,
מקום בלי רגשות.

החיים שלי בסדר עכשיו.

וכשאני המשכתי, את נשארת באותה דרך, עומדת, כובשת את דמעותיך
בין ידיך,
שאף אחד לא רואה.
הגהנום שבטח הורג אותך לאט.
הכאבים הלא פוסקים. נמשכים לאט בצרחות עדינות קטנות.
שלך.
ואת בדד, ואינך מבינה
את לא מרגישה את כל הסבל,
כל האהבה.
רק לראות אותך, כל בוקר.
והתסכול.
אותו תסכול שלא עובר.
שאת סובלת.
ואני לא יכולה לעשות כלום.
התסכול כשאני אומרת לך שאני אוהבת אותך.
שאני מבינה.

אין בי עוד כוח.

ואיך כולם מסתכלים עליך ככה,
מבטים של אי הבנה, מבטים שרק מרחיקים אותך מאתנו,
ואני רק בוהה בך באהבה
לא ידעת.

אני לא יכולה לומר לך שאני אוהבת אותך
ושהחיים שלך הם שלי
המשפט המאוס - זה יעבור, לא עוזר עוד, לא עזר.
ואין לי מילים
אין לי מילים.
ואת שם נהרסת, הורגת את עצמך
ואני פה, מתבוננת בייסורים שקטים.
ואני מקשיבה ומתבוננת מהצד.

ואין מילים
אין מילים.

התסכול שבלראות מהצד ואני לא יכולה לעשות כלום.
לומר כלום.
רק להתבונן.
ואת מתפללת מדי יום ביומו
שיבוא מישהו שיבין, שיתן לך אהבה
שיחבק אותך.
ואני מפחדת,
כל כך מפחדת.

עומדת בין הצללים שהשארת מאחור ועדיין רודפים אותך,
ללא הפסק את בוכה.
ואני פה עומדת, עומדת ונופלת, הולכת מתבוננת, בך.
ואת ממשיכה בצעדיך במקום חשוך אחד, ומועדת אי שם על אבנים.

שקט פה יותר מדי.

וכל כך הרבה אהבה, ואין מילים.
התסכול, הפחד, שעובר במוחי.
שום דבר לא יקרה לך, לפחות לא פיזית. אבל את כבר עברת הכל.



לאיילת שליק
אני רוצה לבכות.