כבר כמעט שעה אופיר מחכה לה כאן. עכשיו הוא כבר מתחיל להילחץ.
רק שלא תבריז לי. למה היא לא באה? הוא חושב לעצמו. כבר כמעט
שעה שאופיר עומד כאן, ליד הבנק בפינה של רחוב הרצל. האנשים
שנכנסים ויוצאים מהבנק מסתכלים עליו במבטים תוהים. הם בטח לא
מבינים למה עומד כאן, ביום שישי בערב, בחור צעיר כבר כמעט שעה
ומחכה לכלום. אבל הם לא יודעים למי אופיר מחכה. למען האמת, הוא
בעצמו לא ממש בטוח. זאת אומרת, הוא שמע עליה המון אבל אף פעם
לא פגש אותה. זאת אמורה להיות הפעם הראשונה. אם היא תחליט
להגיע כבר. אופיר ראה אותה כמה פעמים עם אנשים אחרים, אבל לא
ממש נפגש איתה, פנים אל פנים זאת אומרת. אור אמר לאופיר שהיא
מדהימה, שהיא הכי מיוחדת בעולם. אופיר כבר שמע שאומרים שאין
שום דבר דומה לה ביקום, שברגע שאתה פוגש אותה, אתה מרגיש מין
פרפרים כאלה בבטן שמתחילים לדגדג אותך ועולים לאט לאט דרך
הצלעות ללב שמתחיל לפעום במהירות אדירה. יותר מריצת מרתון. שיר
תמיד אומרת שהשפתיים שלך מתייבשות רק מלראות אותה מתקרבת והראש
שלך מתחיל להסתחרר רק מלחשוב עליה. אני כל כך מקווה שכולם
צודקים. זה נשמע כל כך נהדר. אופיר חושב לעצמו.
אופיר מחכה לה כבר כל כך הרבה זמן. זאת אומרת, לא רק בכמעט שעה
האחרונה הזאת. הפעם הראשונה שדיברו עליה אצלם בין החברים,
הייתה מתישהו בכיתה ח'. חלק מהבנים אמרו שהיא כל כך מדהימה
שלאף אחד מהם אפילו אין סיכוי, בעוד חלק אמרו שהיא בכלל לא
משהו והיא לא שווה את המאמץ. ואופיר? אופיר האמין בלב שיום אחד
הוא יפגוש בה ואת היום הזה הוא לא ישכח לעולם. בינתיים אופיר
כבר בכיתה יא' ועדיין מחכה לה.
כבר ארבע שנים וכמעט שעה והיא עדיין לא הגיעה. וזה לא שאופיר
לא עשה כלום. הוא ניסה בערך ארבע פעמים להיות איתה ללא הצלחה.
כל פעם משהו אחר השתבש. לפני חודש אופיר התייאש והחליט שזהו,
כנראה היא לא כזאת מדהימה אם היא עדיין לא מצאה אותו. אחרי
שבוע של דיכאון הוא הגיע למסקנה החדשה שכנראה שהוא פשוט לא
שווה אפילו יריקה שלה.
אור אמר שהוא לא מוכן שהחבר הכי טוב שלו יסתובב עם פרצוף תחת
כל החיים, שהוא משיג לאופיר את מספר הטלפון שלה ושחסר לו שהוא
לא מתקשר אחרת הוא גומר אותו. זה לא שאופיר מפחד מאור או משהו
כזה, אופיר קורע אותו עם עיניים עצומות ושתי ידיים קשורות
מאחורי הגב. אבל מה אכפת לו, שישיג. נראה אותו.
אור באמת השיג את המספר ואופיר, אחרי עשרים דקות של בהייה
במכשיר הטלפון ותהייה עצמית האם להתקשר או לא להתקשר, באמת
התקשר אליה. שיר תמיד אומרת שכגודל הציפיות, כך גודל האכזבות
וכמובן שלא הייתה תשובה. מהצד השני נשמע המענה הקולי. בתחילה,
חשב אופיר להשאיר לה הודעה. משהו בסגנון של "היי, זה אני,
אופיר. כבר המון זמן שאני מחכה רק לך, אז אה, חשבתי אולי
להתקשר אליך, רק בשביל לשאול אם בא לך להיפגש אולי או משהו
כזה. בכל אופן, את יודעת איפה למצוא אותי אז... תתקשרי אלי.
ביי." אבל ברגע האחרון הוא התחרט וניתק את הטלפון בדיוק עם
הישמע הצפצוף. אחרי שאופיר ניתק, תקפה אותו מין תחושה כזאת של
אכזבה ושל רחמים עצמיים. הוא הרגיש כל כך פחדן ואידיוט על שלא
השאיר הודעה. אופיר חשב שבטח מגיע לו שהוא לא פוגש אותה כי הוא
כזה אפס, אפילו להשאיר הודעה הוא לא מעיז. אז הוא זרק את הפתק
עם מספר הטלפון שלה לפח ברחוב, כדי לא להתפתות להתקשר שוב.
לפני יומיים אור התקשר אליו. "אתה שומע, קבעתי איתה" הוא
הודיע. בלי שלום, בלי מה נשמע, בלי כלום. "מה?" אופיר לא הבין
לרגע על מה אור מדבר. "התקשרתי אליה בשבילך וקבעתי איתה. אתם
נפגשים ביום שישי בשמונה וחצי ליד הבנק, בפינה של רחוב הרצל.
היא נשמעה ממש מצוין, אמרתי לך שזה יהיה רעיון טוב."
ככה, משומקום, אור התקשר אליה בשבילי וקבע איתה. חשב אופיר.
מישהו ביקש ממנו בכלל? מי הוא חושב שהוא? הווריד בצד המצח של
אופיר ,שהוכיח לא מעט פעמים את שורשיו הצפון אפריקאיים, החל
להתנפח והתחשק לו לצעוק על אור בטלפון שהוא מניאק ושאין לו מה
לדבר אתו ושמצדו, הוא יכול לדחוף את הפגישה הזאת
להוא-יודע-איפה כי הוא לא מתכוון ללכת, אבל במקום זה אופיר רק
אמר "וואלה? מגניב. אז מתי אמרת? שמונה וחצי? אחלה, תודה אחי."
וניתק. חסר לו שהפגישה הזאת הולכת רע, אני קורע אותו. אופיר
חשב אחרי שניתק.
היום, בבוקר יום שישי, אופיר לא הצליח להתרכז בכלום. השיעורים
בבית הספר מעולם לא היו משעממים כל כך ומעולם לא עברו לאט כל
כך וההפסקות מעולם לא עברו כל כך מהר. כשאופיר הגיע לבסוף
הביתה, הוא מיד התקשר לשיר. שיר תמיד יודעת איך לעזור לו
במצבים כאלה. "די כבר אופיר, מה אתה דואג? הכל יהיה בסדר,
תרגיע את עצמך. אני מבטיחה לך, הכל ילך חלק. תזמין אותה
לגלידה, תדברו קצת, אחר כך תעשו טיול בפארק. אני אומרת לך, אתה
תעשה חיים. רק חסר לך שאתה לא מתקשר אלי כשאתה חוזר הביתה
שומע? אני גומרת אותך." זה לא שאופיר מפחד משיר, כי למרות
שהיא כדורסלנית מצטיינת ובחיים הוא לא הכיר בחורה כזאת חזקה
שלא רואים עליה שריר אחד מיותר שלא אמור להיות על כל בחורה,
הוא בכל זאת מוריד אותה עם עיניים עצומות ושתי ידיים קשורות
מאחורי הגב. טוב אז אולי אחת. אבל הוא פשוט בדרך כלל מתקשר
אליה בכל מקרה, בכל מצב טוב או רע שהוא זקוק בו לעזרה. אז הוא
הבטיח לה שהוא ירים אליה טלפון בדקה שהוא חוזר.
בשמונה, אופיר סיים להתקלח, להתלבש, להתבשם ולהסתרק ויצא
מהבית לכיוון אותו בנק בפינת רחוב הרצל, מרחק רבע שעה הליכה
מביתו. הוא כל כך חיכה לרגע הזה, אז עדיף כבר שהוא יקדים מאשר
יאחר. הכל כדי לא לפספס אותה, הרי כבר ארבע שנים וכמעט שעה
שהוא מחכה לה. אבל איפה היא? הוא חשב. עכשיו הוא כבר ממש
עצבני. רגלו הימנית מתופפת בעצבנות על המדרכה וכל בחורה שעוברת
מעלה בו השערות על זהותה.
כבר שעה וחצי עברה והיא עוד לא הגיעה. כמה אני עוד יכול
לחכות? מזל שיש איתי תמיד פלאפון אופיר חשב לעצמו וחייג אל
שיר, לשאול אותה מה לעשות. שיר תמיד יודעת איך לעזור לו במצבים
כאלה. "נו אופיר, באמת. חיכית ארבע שנים אז לא תחכה שעתיים?
אולי היא נתקעה בפקק? אולי היא איחרה את האוטובוס? לך תדע,
בטוח יש לה איזה סיבה מוצדקת. תחכה עוד קצת והיא תגיע, אני
אומרת לך, אני מכירה אותה, היא לא אחת שמבריזה בדרך כלל. לי
היא אף פעם לא הבריזה וגם לא לאור. תשאל אותו אם אתה רוצה. אבל
בינתיים, תחכה. אני אומרת לך אופיר, אתה לא תסלח לעצמך לעולם
אם תלך עכשיו." שיר סגרה את הטלפון ולאופיר לא נותרה ברירה אלא
להישאר לחכות. את הבילוי של יום שישי בערב עם החברים הוא הפסיד
במילא.
כבר שעתיים עברו והיא עדיין לא הגיעה. אופיר כבר מתחיל לאבד
סבלנות למרות שהוא הבטיח לעצמו שהפעם זה לא יקרה והפעם הוא לא
מפספס אותה בעד שום הון שבעולם, הרי הוא מחכה לה כבר כל כך
הרבה זמן, כבר ארבע שנים ושעתיים. אבל למה היא לא כאן?6 הוא
חושב לעצמו. אלה לא רק השעתיים האלה, הוא כבר מחכה לה ארבע
שנים והיא לא מגיעה.
אחרי שלוש שעות, אופיר התייאש. בראש מורכן ועיניים לחות הוא
החליט שהוא מוותר. כנראה שאני לא הטיפוס שדברים כאלה קורים
לו הוא חשב לעצמו והחל ללכת לכיוון ביתה של שיר. במקום
להתקשר, הוא פשוט יבקר אצלה וישקע בדיכאון על מצבו העגום.
כששיר פתחה את דלת הבית, היא לבשה פיג'מה קצרה והשיער שלה היה
אסוף בשתי צמות. אופיר חשב שהיא נראית די חמודה וחבל שהיא לא
אוספת ככה את השיער לעיתים יותר קרובות ואז הוא הרגיש את הלב
שלו פועם במהירות. יותר מריצת מרתון. שיר חייכה אל אופיר והוא
הרגיש איך השפתיים שלו מתייבשות. הוא נכנס בשקט, מחייך חיוך
מאולץ וביישני ועלה ישר לחדרה של שיר. הוא התיישב על מיטתה
והיא התיישבה לידו, מחבקת אותו, כשהוא שוקע אט בעצב שמתפשט לו
בגוף. הלב של אופיר רעד והוא הרגיש קור מתפשט בגופו יחד עם
העצב. "ארבע שנים ושלוש שעות חיכיתי לה והיא לא באה. למה זה
קורה לי, אה שיר? למה?" אופיר שאל בקול רועד. "אופיר די, מה
אתה עצוב לי עכשיו? תחייך, היא עוד תבוא יום אחד." שיר ניסתה
לעודדו. "אבל שיר, לא כל יום קובעים עם האהבה והיא לא מגיעה.
וחיכיתי לה כל כך הרבה זמן. אני ממש אפס. איך היא יכולה לעשות
לי את זה? ארבע שנים ושלוש שעות אני מחכה לה כבר. היא לא יכלה
לפחות להודיע שהיא לא מגיעה?" אופיר חיבק את שיר חזק והוא
הרגיש דמעה זולגת על לחיו. אופיר אף פעם לא בכה, לפחות לא מאז
שהיה ילד קטן, או כששבר את היד בכיתה ו'. אבל הפעם הוא הרגיש
שונה. הוא הרגיש שהדמעה הזאת היא משהו אחר, שהדמעה היא תחילת
הצער שלו. מעכשיו, הוא יאלץ לחיות את חייו בלי האהבה, שחיכה לה
וקיווה לפגוש בה כל כך הרבה זמן. "די אופיר, תחייך. אני כאן."
שיר מחתה את דמעתו וחיבקה אותו חזק. פתאום אופיר הרגיש חום
מתפשט בגופו ופרפרים כאלה מדגדגים בבטן ועולים דרך הצלעות ללב.
הוא חייך אל שיר ונשם נשימה עמוקה. "אז היא לא הבריזה לי בכל
זאת." |