פעם, כשהייתי בת 15 בערך, היו לי אחלה חיים. חברות, חבר שאהבתי
כמו משוגעת, ציונים פחות או יותר טובים, הייתי קונה מלא בגדים,
בקיצור, אחלה חיים.

אני זוכרת שכל בוקר כשהייתי הולכת לבית הספר, הייתי עוברת
בפארק שנמצא ליד הבית שלי. וכל בוקר, בספסל הכי קרוב לשביל,
ישב איש זקן.
הוא תמיד היה שם רק בבקרים, כשהייתי חוזרת מבית הספר הוא כבר
לא היה שם.
וכל בוקר הוא היה עושה משהו אחר.
פעם אחת, ראיתי אותו מנסר חתיכת עץ עם מסור קטן וישן כזה. זה
גרם לי להרגיש נורא עצובה משום מה.
פעם אחרת, ראיתי אותו תופר או סורג משהו, אני כבר לא זוכרת כי
זה היה מזמן.
כל פעם שהייתי רואה אותו הייתי מתמלאת במין רגש מוזר כזה שקשה
לתאר אותו. משהו כמו שילוב בין רחמים לעצב ולסקרנות. תמיד
הרגשתי כאילו אני מכירה אותו מאיפשהו, אין לי שמץ של מושג למה
הרגשתי ככה. תמיד היינו מחליפים מבטים ואני חושבת שפעם אחת הוא
אפילו חייך אליי, אבל אני לא בטוחה.
בקיצור האיש הזה נורא עניין אותי, כי הרגשתי מין קירבה אליו.
זה היה משהו שלא הרגשתי אף פעם.  אחרי שהייתי רואה אותו, הייתי
חושבת עליו כל הדרך לבית הספר.

בוקר אחד, היה לי ריב ענק עם אימא שלי, ולא היה לי חשק ללכת
לבית הספר. יצאתי מהבית מוקדם, הזקן עוד לא היה שם, והתיישבתי
על הספסל שהוא תמיד ישב עליו. ישבתי וחשבתי על כמה שאימא שלי
מרגיזה, וכמה שהיא טועה ואני צודקת. מה שכל הבנות המתבגרות
חושבות אחרי ריב עם אימא, אתם יודעים. ואז הגיע הזקן הזה,
ואפילו שהוא ראה שהספסל תפוס ואני יושבת עליו, הוא בא והתיישב
לידי. לא דיברנו, הוא רק הנהן לי עם הראש לשלום. ואני המשכתי
לחשוב על אימא שלי, וכמה שהריב הזה טיפשי. ידעתי שהיא לא תדבר
איתי בערך חודש, אז, אתם יודעים, הזלתי דמעה, ונשמתי פנימה עם
האף שלי שהיה מלא נזלת. מה שתמיד עושים כשבוכים. הזקן שם לב
לזה, הסתכל עליי, ואז הוציא מהתיק שלו פרח קטן מנייר. הוא
הרכיב את הפרח הזה בבוקר שלפני. הוא הביא לי את הפרח, וחייך.
ניגבתי את הדמעה שכבר הספיקה להגיע לי ללחי, ואמרתי לו תודה.
הוא שאל אותי למה אני בוכה, אבל לא היה לי כוח לספר לו אז
אמרתי לו שיש לי בעיות ב"חיי האהבה" שלי. הוא גיחך והתחיל לספר
לי על גברים, שהם לא שווים את המדעות שלי, וכל השטויות האלה,
אתם יודעים.
היה לו חיוך וצחוק טוב-לב כזה, כמו של סנטה קלאוס.
הגיעה השעה תשע, הוא הסתכל על השעון, קם במהירות והלך הביתה.
ישבתי עוד קצת, אבל נהיה לי משעמם, אז הלכתי לבית הספר.

מאז, כל בוקר הייתי אומרת לו שלום, לפעמים יושבת איתו כמה דקות
ומתעניינת בדברים שהוא היה עושה.

לפני כמה ימים, אחרי משמרת לילה במרפאה שעבדתי בה, היה בערך
שבע וחצי בבוקר, עברתי עם האוטו ליד הבית הישן שלי. נתקפתי
נוסטלגיה ויצאתי קצת לשוטט שם ברחוב. הסתכלתי מלמטה על החלון
שהיה פעם של החדר שלי, הסתכלתי על תיבת הדואר שכבר היה עליה שם
אחר.
הלכתי גם לפארק הזה, אבל, הזקן כבר לא היה שם.

אח, איך זמנים טובים משתנים.