אני יושבת על הקבר הטרי, הגשם יורד, אני לא בוכה, האיפור השחור
נמרח בגשם ונוזל על פני ושיערי הרטוב משתולל ברוח הסוערת.
בידי אני מחזיקה פרח לבן, אני אוחזת בו חזק, לא רוצה לעזוב
אותו.
באיטיות אני מרפה את אחיזתי בגבעול הירוק והפרח נופל לאיטו על
האדמה הבוצית שמתחתיה נמצא המוות.
אני בוהה בפרח שצבעו כבר לא היה לבן, טיפות חומות מבחילות נזלו
ממנו.
קוברת את ידי בתוך האדמה, מרגישה את החלקלקות שלה מתערבבת בין
אצבעותיי.
העצים סביבי זזים במהירות כמנסים להשתחרר מהאדמה שאוחזת בהם,
כמנסים לברוח ממקומם התמידי, לעוף עם הרוח.
אני נשכבת על הקבר, מנסה להכנס לתוכו גם, מערבבת את גופי אל
תוך האדמה.
                                       

                                                           
 

אני יושבת במטבח על כסא עץ ישן, לידי, על השולחן, כוס קפה שכבר
הספיק להתקרר.
אני יושבת ובוהה בקיר, ידי מערבבת אות הקפה הקר באותה תנועה
אחידה, עגולה ומוכרת כל כך.
לפתע אני נזכרת בהבזק מהיר, בקול זעקה נופלת הכוס על הרצפה
ורסיסי הזכוכית הדקים מתערבבים עם הקפה הקר.
אני מסתכלת בשברים המבריקים שמשחקים עם אור המנורה אל תוך
עיניי, בידיים חשופות אני מתחילה לאסוף את השברים החדים והם
חותכים בבשרי הלבן, הדם מטפטף בקול פכפוך חלש אל תוך הקפה
השחור.
אני מביטה בידיי הפצועות בהפתעה מחויכת, כמו במתנה, הכאב החד
שהיו אמורים לגרום פיספס את תודעתי.
שפתיי הרכות ולשוני מלטפות את החתכים, סופגות את הדם בשקט ואני
טועמת  ממנו בהנאה מטורפת, הדם נוזל על פניי.
נשענת על הקיר בעייפות, חיוך קל מתערבב עם עצב עקום בעיניים
ומסתכלת איך הדם נופל לריצפה בטיפות קטנות וצובע את הרצפה
באדום.


                                                           
 

אני עומדת באמצע הרחוב, שמלה כחולה עם פרפרים מונחת על גופי
הצנום והקטן.
אני ילדה קטנה, שערי נקלע בשתי צמות גדולות, אני אוחזת בידו
הגדולה של אבי, אנשים עוקפים אותנו ברטינה קלה ואני מביטה בהם
בעיני הגדולות והסקרניות.
אבא ממשיך ללכת לפתע, ידו חומקת מאחיזתי ונעלמת.
אני מביטה סביבי באימה, אבודה ויד אחרת, קרה, אוחזת בידי
הרועדת.
עדיין לא מבינה מה קורה, עדיין מביטה סביבי בבלבול והיד מושכת
אותי בהמשך הרחוב הרועש והומה האדם.
אני מביטה למעלה, אל האדם שהיד שייכת לו, הוא לא מסתכל בי,
עיניו בוחנות את הרחוב בעצבנות גלויה, נדמה שחיפש משהו.
מכונית אפורה עוצרת לידנו ואני נזרקת בכוח לתוכה.
בפנים אישה עם חיוך קר ועיניי מתכת ואז כאב חד הראשי ושקט.

                                                           
 

שוטר במדים כחולים ועיטורים יושב מולי בצידו השני של השולחן
ומדפדף בניירות הרבים שעל השולחן השחור.
הוא מחכה שאני אדבר, אני יודעת את זה, יודעת שלזה הוא מחכה אבל
אני ממשיכה לשתוק.
קולו חותך באוזני למרות הנימה השלווה, אני לא אספר, לא להם.
הוא עוזב את הניירות ומקיף בצעדים מהירים את השולחן לכיוון הצד
שלי, את ידיו הגדולות הוא מניח על כתפי ואני נרעדת למגעו החם.
הוא עומד ככה זמן רב, ואצבעותיו נעות בדממה על כתפי, אני
מרגישה את נשימתו כבדה בעורפי, מחכה שיקרה משהו.
הוא אומר שהם רק רוצים לעזור לי, להציל אותי, אני לא יכולה
להאמין, אני רק רוצה לחזור הביתה להשכב במיטה המוכרת ולבהות
שוב בתקרה.
השוטר מסובב אותי אליו, פניו קרובות לפניי והוא מביט בתוך
עייני, אני מביטה בו בחזרה, רואה שם משהו לא ברור, ידיו מלטפות
את פניי באריכות ויורדות מטה.

                                           
                                                       

אני עומדת בכניסה לבניין גבוה, סוקרת את כל קומותיו, רואה איך
הוא חותך את השמיים הכחולים באכזריות, במודרניות שלו, אני
שונאת בניינים.
אני נכנסת לבניין, לחדר המדרגות ומתחילה לטפס, מדרגה אחרי
מדרגה, טבעת הכסף שלי נוקשת בצליל חלול ומתכתי על המעקה
הירוק.
אנשים חולפים על פניי, מביטים בי בסקרנות ואני מחזירה להם מבט
נוקב, נדמה שמבטי מכאיב להם כי הם מסירים את מבטם מיד וקול
צעדיהם נעשה מהיר וקדחתני.
אני מגיעה למעלה, לגג, אני בתוך השמיים.
הולכת לקצה, רואה מתחתי את כל העיר האפורה.
אני נשענת על המעקה הדק, למטה אנשים הולכים, אני פורשת את ידי
למעלה, לכיוון השמיים, הנה אני עפה, אני עפה, ידיים חזקות
אוחזות במתני.


                                                     

אני הולכת על החוף, לילה, רגלי שוקעות בחול הקר.
הגלים הגבוהים לוחשים לי סודות.
החוף ריק ורק לעיתים רחוקות עוברת מכונית על הכביש שמעל החוף.
הירח צובע את החוף הדומם באור כחול שקוף, והמים כתם שחור
וגדול, רוחש בשקט, קורא לי לתוכו, להסחף לתוך השחור שלו.
אני צועדת לכיוון המים, מסירה מעלי את מעילי, צעדי משאירים
שקעים רדודים בחול הלבן.
אני מגיעה לקו המים והם מלטפים את רגלי, אוחזים בהן כמושכים
אותי פנימה.
אני ממשיכה ללכת, יותר עמוק לתוך הים, מתעלמת מהקיפאון העז
שאוחז בי.
המים מגיעים לי כבר עד הכתפיים, עם כל גל מים נכנסים לפי
ולעייני.
אני נחנקת מהמים המלוחים ונופלת לתוכם, הגלים סוחפים אותי חזרה
לחוף וזורקים אותי רטובה וקפואה על החול.

   
                                                   

אני עומדת במרכז החדר, מחזיקה בידי ערימת תמונות גדולה.
ידיי מעבירות את התמונות, ואני מסתכלת בהן ואז זורקת אותן על
המיטה והן מתפזרות לכל הכיוונים, יוצרות משטח צבעוני על
המיטה.
אני מסתכלת עליהן מפוזרות, רגעים קפואים, אין שם תמונות שלי.
תמונות שהקפיאו את הזמן, משאירות לנצח העתק דהוי של רגש.
אני אוספת בידיים רועדות מעט את התמונות חזרה לערימה גדולה.
מתיישבת ליד הערימה על המיטה ולוקחת את הראשונה בערימה, מסתכלת
בה מספר רגעים ואז קורעת אותה לאט, בהנאה שורפת וככה תמונה
אחרי תמונה, קורעת זיכרונות באכזריות.