רגע אחד. אני רוצה לנסות משהו. אני סוגר את העיניים. מנסה
להרגיע את עצמי. מסדיר לאט - לאט את הנשימה. מנסה להגיע לקצב
רגוע ושלו. לא לחשוב. להתרוקן. לזרום לתת למחשבות שעוברות
לדימויים לתמונות לרגשות לחלוף לעקוף לנוע לזוז לא לגעת בהם.
שיעברו סתם כך. בלי להתייחס. הכל נעשה שקט ורגוע רק הנשימה,
שאיפה ונשיפה. לאט כמה שרק אפשר. מבלי להתאמץ או לאלץ. סתם כך.
אבל לשים לב, לנסות לשמור על קצב. מבלי לספור או לבדוק. לתת
לגוף לנוח. לתת לי להיות ריק. קצת ריקנות. עכשיו הדברים
עוברים. אין כל-כך שקט. משהו חוזר ועולה ושוב עולה. לא מנסה
לעצור. נותן לזה לחלוף. גם הקולות מבחוץ והתחושות. שגם הם
יחלפו להם, שיעברו. לא להתייחס לא להיאחז. שיזרמו. שהכל יזרום
לו. אני זורם. הכל זורם לו בחוץ. בלי להתערב בלי לעצור את זה.
הנשימה הקולות המחשבות התמונות הרגשות הכל עובר לו. גם התחושות
גם הצלילים גם הזיכרונות החובות הזכויות הכל, השנאות האהבות
התקוות האשליות הכל זורם לו הרעש הגדול והשקט העוד יותר גדול.
הכל- הכל, האנשים העצים ההרים הגבעות הימים הלילות. הכל חולף
עובר לו, אני אתה את כולנו כולם הכל, אלוהים השטן המלחמות הכל
עובר זורם באיטיות בשקט בלי להתאמץ נוזל לתוך הכלום וגם הוא
עובר לו, השמחות החרדות האשליות הבניינים קופסאות כסאות צלילים
של צללים וצלליהם.
המכוניות טלוויזיות כורסאות תרופות כוסות תה בקבוקי המיץ טילים
בליסטיים וציפורי השיר. נמלים בועות הסבון והרצון לכוס משקה
קר. האמונה הגדולה השקרים היפים והפחות יפים. הגועל נפש היופי
הנורא התדהמה חציית כל הקווים הביקוש הדרישה הסליחה והתהייה.
ראיית הנולד הרצון הבלתי מתפשר להיות אחד יחיד ומיוחד. חוסר
השלמות והבלתי אפשרי. העתיד העבר ומה שיהיה פעם עתיד ועבר.
ייבוש הביצות וכל הדברים שלא ידועים ושלעולם לא יהיו ידועים.
גם הדלקת המשואות (בעיקר הדלקת המשואות) ואיך לא - השירה
בציבור. בכל מיני ציבוריים גם בתחבורה (הציבורית). והאיגודים
למיניהם. כמו איגוד ערים דן. ולפיכך תעלת הימים. ויישוב הנגב.
והעלאת העצמות וגם סגירת הדלת ובעצם גם פתיחה של שתי אצבעות
שלפעמים גם מתחילה מלחמה שאחר-כך צריך לעמול על מנת לשכנע
מישהו שיוריד אותה מהעץ וזה לפני שאנחנו ממש ממממש בטוחים
לגמרי אבל באופן הכי מוחלט שהגענו. וזה אפילו לא ממש מצחיק אבל
הפעם אנחנו באיזשהו אופן סתם עוברים לנו גם-כן...