אני לבד בבית קפה סטילסטי עם כוס קפה בניחוח קינמון חם ומתוק.
אני יושבת בספסל פינתי, מרופד, ליד חלון שמשקיף לרחוב. בחוץ
אין הרבה אנשים, וכשעוברים שניים שלושה, הם מכוסים באלף שכבות
כדי לחסום את הקור מלחדור אל תוך עצמותיהם.
ממש מעבר לכביש. ספסלים מאבן, מעין אמפי תאטרון, עם קצת דשא
במרכז, נטושים מאדם.  אני מרגישה שהם קוראים לי לשבת עליהם או
לצדם ולשקוע בשיחות ארוכות עם איזה פרטנר ומחשבות צולבות עם
עצמי.
בבית הקפה מתנגנת לה מוסיקה טובה ועכשווית, ואני לעצמי מפזמת
לי כמה תווים שקלטתי מפעמים אחרות ששמעתי את השיר. המקום קטן
וכל השולחנות תפוסים. לצד השולחנות יושבים אנשים שונים, חלקם
בדייט חלקם עם חברים טובים וחלקם עם חברים טובים של חברים
שלהם. ובזמן שאני יושבת הדלת נפתחת מלווה במשב רוח קרירה
והאנשים מתחלפים ולצד השולחנות האנשים כבר לא אותם אנשים שהיו
בזמן שאני נכנסתי לבית הקפה.
המוסיקה מחליפה טונים, פעמים רגועה ופעמים רועשת. התאורה
ממוארת וזועקת לפתע חלשה מתמיד, והכל סביב הופך רגוע ועמום.
אני מביטה הצדה אל מחוץ לבית הקפה. זוגות אוהבים חולפים על
פניי ואנשים בודדים שמחפשים אהבה שתחמם אותם בקור האימים
שבחוץ.  ולאט הכל הופך מטושטש ולא ברור. ואני חושבת ומתדיינת
עם עצמי על כל מני שאלות פילוסופיות שלא פעם חשבתי והתדיינתי
עליהם. אני חושבת על מה אני אכתוב כשאגיע הביתה, ומה יעלה
במוחי כשאשב מול מסך המחשב שממנו אני לא יכולה להיפרד. אני
חושבת על התקופה האחרונה שעברה עלי ועל התקופה היותר רחוקה.
ותוהה בקשר לתקופה שעומדת לבוא.
המלצרית פונה אלי פעם ולאחר עוד פעם, שאלה אם הכל בסדר ואם
ארצה עוד משהו, אך אני בחיוך סירבתי והמשכתי במחשבותיי. פעם
שלישית היא ניגשת ואני מבינה שאם לא אזמין משהו אני אאלץ
לעזוב. אז אני מזמינה כוס תה צמחים מרגיע. עשיתי הכל, על מנת
שאוכל להישאר באותו מקום כך שלא יקטע לי חוט המחשב ולא אאבד את
הרגע הקסום שחוויתי באותו ערב נפלא וחמים.
כשחזרתי לביתי הקט והחמים הרגשתי מסופקת ומרוצה מעצמי. וכשקמתי
בבוקר הרגשתי כי הכל היה כאם רק חלום ולא מציאות. שמחתי לגלות
שחוויתי את כל זה עם עוד מישהו כך שאני לא אצטרך להתאכזב
באשליה שבעצם כל זה לא היה ולא נברא.