שנים של תקווה ורדיפה אחר המשמעות,
לא מנעו ממני לעשות איזו שטות,
ואחרי הכל אני רק אדם,
שואף ליותר, חותר ונעלם.
חודשים בסירה אחת ישבתי,
את השעות אך בחתירה העברתי,
וכעת משנפלתי - אין לי כוח לקום,
הגוף כואב והעולם נראה מפה כה עקום.
שניות ספורות לפני שעליתי שוב אל הסירה,
עוד הצלחתי לראות אור בקצה המנהרה.
והנה עלו עוד שני אנשים כמותי, אך הם דחפו,
ושוב למים נפלתי, ונהיה לי קפוא.
לאט לאט הזמן עובר,
והאור עוד מסרב לבקר.
עוד כמה ימים, אולי כמה דקות,
ותיכף לא אצטרך יותר לחכות.
וכשיגיע היום המיוחל,
האור יציף אותי באושר וברכה.
אך חוששת אני שברגע שיהיה לי חם ולוהט,
הוא - יחליט להמלט,
ואז, שוב אהיה תחת מנהרה אפורה ואפלה,
פעם נופלת, שבה, עולה.
מחכה לאור שיעלה את הסירה,
אך כשהוא מגיע הוא מיד שב ונמלט מהזירה. |