זהו, הוצאתי את זה. סיפרתי לאמא ולאבא. וגם למאיה. היא אמרה
שזה יהיה לה מוזר, ושבמשך כמה ימים היא לא ממש ידעה איך להגיב,
אבל היא אמרה שהיא אוהבת אותי למרות הכל ושאני עדיין אהיה
הידיד הכי טוב שלה. אמא קצת נסחפה עם התגובה, אמרה שצריך לקחת
אותי לרב, ולפסיכולוג, ושזה לא בסדר. אבא היה קצת יותר רגוע.
הוא אמר שבצבא שירת איתו חייל תכלת, ושאפשר לטפל בזה.

אז הלכתי לפסיכולוגית. לא כדי לטפל, כדי שאמא תשתוק.
הפסיכולוגית אמרה שהיא מעולם לא נתקלה בבן-אדם כחול, ושהיא
רוצה לחקור קצת את הנושא ולהכיר אותי לעומק, והבטיחה שהיא
תתייעץ עם עמיתים למקצוע ותעיין קצת בספרות המקצועית.

סיפרתי לה שלפני שנתיים התעוררתי יום אחד והסתכלתי במראה,
וראיתי שאני כחול. ורצתי לשטוף פנים, ושפשפשתי ממש חזק את כל
הגוף במקלחת בערב, וזה לא עבר. ובהתחלה אף אחד לא שם לב עד שלא
התחלתי לספר לאנשים. טפטפתי בהתחלה לעודד, החבר הכי טוב שלי.
גם הוא קצת נבהל אבל הוא היה די מסטול באותם ימים אז הוא לא
ייחס לזה כזו חשיבות. ואז טפטפתי עוד קצת אינפורמציה לנירה,
המורה שלי לחינוך מיני, חשבתי שאולי זה קשור. היא אמרה שזה
בסדר לדעתה, אבל כדאי שאדבר עם היועצת. וכשסיפרתי לשולה-פולה
(ככה קראתי לה בבית ספר), היא אמרה שהיא רוצה לשוחח עם אמא
ואני התחננתי והתחננתי והתחננתי שלא תספר לה. בסוף היא החליטה
לוותר.

ומאז סיפרתי לעוד כמה אנשים ואז הפסקתי, כי אנשים קצת נבהלו
ממני. עם הזמן התחילו ממש לראות עלי, ואנשים ברחוב עברו לצד
השני, ובאוטובוס לא ישבו לידי, ובטיול השנתי אף אחד לא רצה
לישון איתי בחדר. וכשהתגייסתי שלחו אותי על היום הראשון לקב"ן,
אבל הוא אמר שאני סתם מתחזה לכחול כדי לצאת מהצבא. מניאק, שונא
קב"נים! בכל מקרה, ארז (שמאז קיבל כבר סרן!) החליט שאני אהיה
פקיד אצלו במשרד, כדי שלא יעשו לי בעיות באפסנאות, הוא לא חשב
שאני אשרוד שם.

וזהו, סיפרתי למאיה. ומה אני אגיד, היא קיבלה את זה בסדר.
למרות שאני חושב שהיא נגעלת ממני לגמרי. ולמה אני מספר לכם את
זה? כדי שאם תראו אנשים כחולים, או אפילו סגולים, תדעו שהם בסך
הכל נולדו ככה וזו לא אשמתם.