היא מביטה בי בעיניה הג'ינג'יות כאילו יודעת שעיניים ג'ינג'יות
זה לא דבר שכיח, לא שכיח כמו עוד בלונדינית מתולתלת, מביטה
ומייללת.

כמה את חכמה ויפה ומוכשרת, את כל העולם את יכולה לכבוש מבלי
להניד עפעף, אבל את מעדיפה שלא, נכון? היא שוב מייללת, כי למה
להתאמץ אם אפשר סתם כך לשכב על הגב ולהתבטל? להשקיף על העולם
כמו דרך זכוכית מגדלת ולא לטרוח ולו במחשבה קטנטונת על קשיו של
עולם, על רעב, על אווילות - פשוט ללקק עצמך עד תום ולנמנם.

כמה את חכמה ויפה ומוכשרת, כולי קנאה יוקדת אל מול גופך
הפרוותי. כמה קלים חייך לעומת אלו שלי. האם לפצוח את היום
באמבטיה נעימה, לנוח ואז לאכול או שמא יש לפתוח את היום במנוחה
קלה שתלווה בארוחת בוקר ותסתיים באמבטיה?! וזאת, בזמן שאני
מתחבטת בין אתמול לשלשום, בין לומר לבוס "יא חרא" לבין ללכת
לישון, צריך להוריד שערות היום כי מחר החתונה של רונית וגם
החלב די מקולקל ובטח כבר החמיץ. ואת מתבוננת בי בפעירות משוועת
ודורשת פינוק פה, עכשיו וכרגע ללא תירוצים וללא הירהורים.
"את זונה של תשומת לב, את יודעת?" אני לך אומרת ואת מביטה בעין
ג'ינג'ית חשודה, שולפת ציפורן, מייללת בהתרסה ומזיזה עכוזך
לכיוון המטבח.

כמה את יפה ומוכשרת, את כל העולם את יכולה לכבוש... אבל לא
היום אה?! עדיף מחר, בואי נלך לישון.