עוד כשאתה קטן שואלים אותך שאלה שנראית מאוד פשוטה "מה תהיה
כשתהיה גדול?", ואתה לא קולט שזאת שאלה מכשילה, ושאין תשובה
נכונה ולא נכונה אלא רק התשובה שמי ששאל אותך רוצה לשמוע. ואתה
בתור אחד שמעולם לא עבר קורס לקריאת מחשבות לא יכול לדעת לעולם
מה הוא רוצה לשמוע. ואז אתה מסתכל דרך החלון ומבין פתאום משהו
מדהים ביופיו: אתה מבין שדרך החלון אפשר לראות הכל, אי אפשר
להסתיר שום דבר מהיושב בקצה השני שמסתכל עליך, ולכן כשאני אהיה
גדולה אני רוצה להיות מסתכלת דרך החלון. רק להסתכל ולנסות לנחש
את טיבם של העוברים ושבים מהצד השני, ומי שיושב מהצד השני של
החלון אף פעם לא יכול לדעת מיהם באמת האנשים רק לנחש, לשבת
ולשחק במשחקי בילוש, ולתת לזמן לעבור עד שאתה צריך לצאת החוצה,
לקנות משהו, סיגריות או משהו לשתות, ואתה שם מעיל עליך, כי אתה
זוכר שראית מכס מלכותך מהצד השני של החלון שלאנשים ש-שם קר, כי
הם בחוץ. ואתה יורד במדרגות ומזמזם לך שיר לא עדכני במיוחד,
ואתה מאושר, כי אתה יודע שבניגוד לשאר האנשים שבחוץ, לך יש את
האופציה לחזור פנימה להסתכל עליהם ואילו הם, הם יישארו תמיד
בחוץ. אתה עם אגו מנופח ביותר מסתכל על כולם בכזה זלזול כי אתה
יודע שזה כבר ברור, שאתה יותר טוב מהם, לכן אתה בפנים והם לא.
אז אתה מקפץ לך לחנות ואתה כל כך שמח ומאושר שאתה קונה חבילת
"Lucky" פחית דיאט קולה, ואפילו מעדן בטעם שוקולד, כי אחרי הכל
מי יודע מתי שוב תהיה בחוץ, ואתה לא ממהר לחזור פנימה ואתה
נהנה מכל רגע ואז אתה פתאום שם לב שמשהו השתנה, שכבר לא כל כך
קל לך ללכת מהר, ופתאום אתה ממש רוצה כבר להגיע הביתה, אז אתה
רץ מהר מהר ואפילו מפיל כמה אנשים בדרך, ואתה כמעט נחנק כי כבר
קשה לך לרוץ. ואז כשאתה כבר מגיע חנוק ומתנשף ל-הביתה שלך, אתה
מסובב את המפתח במנעול, אבל המפתח לא מתאים, ואז אתה סופסוף
מקבל את חריצת הדין הכואבת, שאתה כבר לא יכול לחזור פנימה,
ושעכשיו אתה סתם עוד אחד שבחוץ...