ישבנו במקום בו הסתיימו המחיצות.
השמש האירה רק את פנינו, משאירה רגליים וגוף
באפלת בראשית. והמין נשכח מאיתנו.
הוא הצביע על האבנים הזעירות ודיבר
על הסטוריה עתיקה מאבותינו, על זמן בו לא הסתירו הערפילים דבר
אלא היו הדבר עצמו, והאלים טרם קמו.
האבנים יצרו שרשרת חיה של זכרונות מתים
עד מעבר לטווח ראיתנו, והוא ציין שיש רק דרך אחת מאחורינו
אבל לפנינו אף לא שביל. ידעתי שהוא טועה
ושגם מאחורינו אין דבר מלבד אותם ערפילים
על אודותם דיבר, אך הענקתי לו המתנה היחידה שהיתה לי
וחייכתי כמסכים עם דבריו. לילה החל לנשוב בעורפנו.


האויר הסמיך, צמרות העצים הזהיבו,
הקמטים נמחו ממצחינו ושוב היינו צעירים.
רצון עז נגח בי לעשות את הבלתי נתפס
ולאחוז בידו. האבנים ידעתי מביטות בי בשתיקתן הסקרנית
והוא שאל אם זכרתי לנעול את דלת ביתי כשיצאתי
ואם הבחנתי בחבצלות בדרכי. יכולתי לטעום
את אנקת האבנים כשפסקו העלים לנוע מעלינו
וכל שנשמע היה רחש המילים. רחש המילים...
לא ידעתי איך לומר לו, שביתי בתוכי פנימה
וכל דלתותיו נעולות. חבצלות. שוב חייכתי
ושתקתי לטובת הידידות. לילה החל לזחול על ידי.


כשקמנו פרסו מבטינו לפלחים את הירח
והוא סיפר לי שגם למזלות יש ימים טובים ורעים.
אלף דמויות ממיתולוגיה נשכחת חצו את השמיים
במצעד אינסופי של דמיון, והצינה שאחזה בחולצתי
צנחה אל הקרקע כאבק הנכנע ללחישת הצדפים.
יכולתי לחבקו באותו הרגע וידעתי שלא יתנגד
אבל היו בינינו ערפילים והסטוריה וחבצלות שהבטיחו
מחר לבן. פסענו בזהירות, כמרחפים, מעל אבני חיינו
כדי לא להטות את סדרי עולמם. הירח הגביה.
ככל שהתרחקנו התקרבנו לעצמנו, וכבר לא רציתי לחבקו,
אבל לא הפסקתי לחייך למעננו, עד הלילה הפליג לדרכו.