הציפורים הזוועתיות שרות את השירים האכזריים שלהן
כל חמש ושלושים בכל בוקר
והאור נוהג ביד קשה עם התריסים
כשמסתנן אל החסך המבורך של החושים
ומרחיב את הסדקים באצבעות קצרות בחסד
נביאי השקר האלה
עם תכניותיהם הגרנדיוזיות
ודרכיהם האינקוויזיציוזיות
יום אחרי יום, שמיים, אין בכם
רחמים?
אני סוגר את החלון חסין הרעש
וטורק את הוילון מסך האור
ועוצם את העיניים
והורג את החיה
ושוכח שידעתי את הבוקר הנורא
קיץ זה זהב כבול בשלשלאות
מול עניי הארץ המבעבעת
כמו ששירה היא נייר מלוטש
הפוצע את עיני העורבני
קיץ זה מהומות אלוהים
הנפרשות על-פני מטר מרובע
כמו ששירה היא הקיר הארוך
שמפריד בין חדר-היולדות והקבר
קיץ זה נסיעה ושבר
וכתמי זיעה ותקוות
כמו ששירה היא מרעום וחבל
והדי שלדים ואכזבות | 