בעוד שעה אצלי בחדר תהיה מסיבה.
יבוא הדוד אלימלך עם השפם המטאטאי שלו והמצח הגבוה, עם כל
הבדיחות קרש שלו וכל מבטי הזימה שהוא שולח למיקה, הבת שלי. אבל
צריך לקבל ולסלוח, במקרים כאלה משפחה זה מעל הכל. מיקה חזרה
אתמול מבית ספר, עם התלתלים והמשקפיים הורודות, לחיים ורדרדות
מדם, מתנשפת ומחייכת אלי. היא יודעת שאני אוהב אותה, גם אם אני
לא בדיוק מראה את זה.
מיד היא הולכת לאמא, מראה לה את הקונכיה החדשה באוסף, שקיבלה
מגיורא הבן של שלמה אופנבוים. אמא מחייכת עליה ומלטפת את שיערה
ביד ימין, יד שמאל משרטטת עוד קו בבשר הסלמון המונח לפניה.
גם עידית, היועצת של בית ספר באה היום. איזה כיף יהיה לראות
אותה שוב. פעם שעברה היא באה בפנים חמורות סבר, בז'קט חום
מזעזע ושיער קש מדובלל שנופל על הפנים. תמיד הצחיקו אותי אנשים
חומים. כאלה שבטוחים שהמראה החיצוני הרציני שלהם  מכסה על
הבלבול שבפנים. אבל אצל עידית זה שקוף. רואים שהיא לא בסדר.
במיוחד כשהיא צובטת את מיקה בטוסיק ומבקשת בנימוס-"מתוקה,
תביאי לי בבקשה מאפרה".
צלצול בדלת ואמא ניגשת לפתוח.
בפתח עומד דוד אלימלך, עם בונבוניירה ביד, נותן נשיקה לאמא
ופולט מאחורי שפמו "שלום" קטן מהוסס. היא לוקחת את
הבונבוניירה, מורידה מעליו את המעיל ותולה על וו.  אלימלך ניגש
אלי ותופח לי על הברך. "אהלן גבר, מה קורה?? שוב יש לך כיווצי
שרירים? אמרתי לך לא לזיין כל הלילה כמו שפן, זה ישבור לך
ת'גב!!"
"חה חה חה" אני חושב לעצמי.
מיקה יושבת במרפסת, משחקת עם הפרפרים הדמיוניים שלה.
אין לה באמת שום דבר ביד, אבל היא מניעה את אצבעותיה כאילו
איזה פלא קטן וסגול מרפרף לה על האצבע. איזה משחק נחמד.
גם לי יש חבר דמיוני.  תומס.  הוא חתול והוא לובש חצאית
סקוטית, מעשן פייפ קטן ושר שירי שיכורים כל פעם שעצוב לי ואני
לבד.
אלימלך יושב על הכורסא.  מסתכל מסביב.
"נו, מה שלום הקטנה שלנו?" הוא שואל, "איך היא מסתדרת בכיתה
ה'?"
"טוב מאוד, יש רק את העניין הקטן הזה עם ההשתנות על הכסא
בשיעור, אבל אפילו הילדים האחרים כבר התרגלו לזה. פשוט יש לה
ספוג קטן וחמוד בצורה של דובי והיא כבר מנקה לבד אחריה!!"
"נו, זה ממש יפה" אומר אלימלך וזורק מבט זוממני אל המרפסת.
שוב צלצול בדלת. הפעם עידית. אמא פותחת ומחבקת אותה בחום.
עידית מחייכת ואומרת "הנה באתי!" בחיוך רחב, כאילו שלא שמנו
לב.
שוב אמא תולה מעיל על וו, ונראה לי שעידית ממש עליזה היום, כי
היא סוף סוף החליפה את הז'קט החום שלה למשהו יותר שמח. מעיל
צמר בצבע חאקי. וואוו.
אמא מגישה לעידית כוס יין אדום ושואלת-"אז מה חדש??"
"לא הרבה", עונה לה עידית, "המנהל שאל אותי על מיקה.
נראה לי שצילה, המורה, עדיין מציקה לו בנושא. אבל הסברתי לו
שזה רק משבר זהות זמני, מאד נפוץ בגיל הזה. "
אני מריח את הבושם של עידית ומקבל בחילה. איכס, מה לעזאזל היא
שמה על עצמה, עראק? אלימלך מספר איזה סיפור מצחיק על איך שהוא
התווכח עם המוסכניק שלו על הנעה הידראולית של מנופי גשר ועידית
מצחקקת בפרצוף חמוץ. עוד שתי דקות והכל יתחיל. מיקה כבר לא
משחקת בפרפרים. היא רק יושבת ומחכה, על הברכיים של אמא, מביטה
בי במבט אטום. עברו שתי דקות. הם כבר לא מבזבזים זמן על הסמול
טוקס, קמים שלושתם, ומובילים את מיקה לחדר הסמוך.
מיקה מרטיבה את עצמה ונגררת אחריהם. הדלת נסגרת.
המסיבה התחילה.  
ושוב החתול הסקוטי שר לי שירי שיכורים. זה דווקא משתלב נחמד עם
הגניחות של אלימלך והשתיקה של מיקה.