במקום בו אהובתי עומדת
עיניי האדמה הן הנקבים שמחוררת השמש בעננים.
ושפתיי האדמה לוגמות מאגלי הטל שהנשרים
מניחים בפיות גוזליהם.

הו, המרחק הוא זאב אכזר.
התדע שאוושת הרוח בחלונה היא הוריקן המכה בצוקים
ופרי ההדר הנשמט מכיס שמלתה
הוא טעם עץ הבראשית בפיהם של הלגיונרים.

מדוע איני יכול למחות את דמעותיה,
כשבסמוך לכפות רגליי מוטלות קינותיה הכואבות
כדגים על החוף.
מדוע לא אחבקה עכשיו,
כשסרטנים אוכלים את שירת התהום הנלחשת מפיה
במלחמתם בקצף הגלים.

אני מביט אל אהובתי ויודע.
במקום בו היא עומדת
האושר שלנו יהיה הזריחה והשקיעה
וכל הימים וכל הלילות.

עיני פקוחות אל המקום ההוא,
שם תיבת הדואר היא שמי האינסוף
ומכתביי הם הכאב אותו אני נושא אל הרוחות
וידיי הכותבות כמיהה בצדפים שחורים.

ובלילות קרים כשאהובתי מניחה את כפות ידיה בכוכבים
אור תופס בצוקים ורעש הגלים מתנגן כסימפוניית מרכבות.