הייתי בת 12, ילדה קטנה, שפוגשת בזה פנים מול פנים בפעם
הראשונה.
זה מפחיד, זה חודר לעצמות, זה שורף אותך מבפנים
ואת מרגישה את זה כשכבר מאוחר מדיי.
זה לא נורמלי, זה מוקדם מדיי, מהר מדיי.
זה לא צריך להיות בכלל!

ואז בפעם הבאה את חושבת לעצמך " עברתי את זה כבר פעם אחת, אז
מה זה משנה אם יקרה שוב?!"
וכך שוב ושוב ושוב...
וביום את לא נותנת לעצמך רגע פנוי לחשוב על מה שקורה.

ואז יורד הלילה...
חשוך בחוץ, את אוהבת את זה - את ילדה של חושך, של לילה.
אז את נכנסת למקלחת, לנסות להוריד ממך את כל היום הזה שעובר
עלייך במשך שנים.
את לא מסוגלת לאכול כלום, למרות שלא אכלת כבר שבוע ימים או
שיותר, את כבר לא זוכרת.
מדליקה את המערכת על הדיסק הזה שצרבת לרגעים הקשים, כי את
מרגישה אותם באים.
את נכנסת למיטה,
ואז...
אז הכי קשה,
כל היום עובר לך בראש
ואז כל השבוע האחרון
וכל החודש האחרון
והשנה האחרונה...
וכל יום בכל פעם זהה לקודמו ולבא אחריו.

ופתאום, מתחילות לרדת לך דמעות...
מבלי לרצות, מבלי להתכוון.
ואת יודעת שאסור לך לבכות,
אז את בוכה בשקט בשקט...

אחרי רגע את קולטת את גודל הטעות ורצה לשטוף פנים.
כל הכרית רטובה
והדמעות לא מפסיקות לרדת.
ואת נלחמת בהן,
אבל הן פשוט לא נגמרות.

עד שמגיע אור ראשון של בוקר,
את מנגבת את הדמעות.
מנקה מעצמך את כל הלילה הזה,
לובשת את המסיכה שלך
ויוצאת לעוד יום כזה,
שלא יהיה שונה מקודמיו.

ולפעמים את עוברת את זה אינספור פעמים ביום מבלי להרגיש בכלל
ויש ימים של פחות
ויש ימים של יותר
ולעיתים נדירות - יש ימים בלי
ואז זה מוזר לך...
כי כבר התרגלת
ופתאום זה אפילו חסר לך.

וזה כבר הפך להרגל
וזה כבר חלק מהסדר היומיומי שלך
ואת כבר לא מרגישה כלום.
ואחרי 4 שנים את עוצרת וחושבת על הזמן המטורף הזה
ואת שונאת את זה
וזה בוער לך בדם להפסיק את זה.
אבל את כבר לא יכולה,
אז את ממשיכה.
וככה תעבור עוד שנה ועוד אחת...
ועדיין יכאב לך,
אבל את כבר רגילה לזה.

וזה הורס אותך
זה שובר אותך כל יום מחדש
ואת יודעת את זה.
וגם יודעת שעם כל פעם נוספת,
פחות ופחות אכפת לך.
כי את איבדת את עצמך ממזמן.
אי שם כשכל זה רק התחיל,
את...