קצת קשה לי, כל הקטע הזה של האמת. לא שאני לא מודעת לה ולא
שאכפת לי שתדעו, סתם, קשה לי להודות בזה, או בעצם, קשה לי
להגיד את זה בקול רם.
יכול להיות בעצם, שכן אכפת לי שתדעו. הסתרתי את זה כל כך הרבה
זמן שקשה לי לחשוב שמישהו יידע את זה פתאום. למרות שאני מניחה
שאתם כבר יודעים, בצורה כזו או אחרת. אני מניחה, שבסך הכל, לא
קשה לראות את זה.
אני נזכרת עכשיו בכל אותם ריבים, שביקשתם שאגיד לכם מה קרה
ואני רק אמרתי שתעזבו אותי בשקט, שזה יעבור, כמו תמיד. שאמרתי
שאתם לא באמת רוצים לשמוע, אז בואו נעמיד פנים שאתם מילאתם את
תפקידכם ועכשיו אני בסדר. התעצבנתם עליי, אמרתם שאתם לא מבינים
איך בנאדם כל כך חכם יכול להיות כל כך מטומטם. וכל כך עיוור.
אמרתי לכם שזה לא הזמן לזה, נאנחתם וויתרתם. ואני שוב ניצחתי
במלחמה הטיפשית שלי עם עצמי ולא הבנתי שאני מפסידה אתכם קצת
יותר בכל מערכה.
עכשיו, אחרי שעברו כל כך הרבה מלחמות ביננו, אחרי שניצחתי בכל
אחת, הגיע הזמן לספירת מלאי. אתם, שהייתם בהתחלה הרבה, הפכתם
לאף אחד. אני, נותרתי עם עצמי.
ואני שוב נלחמת עם עצמי, למה? הם כבר אינם, כבר לא אכפת להם.
למה אני עושה את זה?
יהיו הסיבות אשר יהיו, החלטתי. ואתם הרי מכירים אותי, עקשנית
כזאת.

אני לא יודעת איך להתחיל, אני לא יודעת איך להגיד את זה. אתם
מבינים, כל הזמן הזה, זה היה רק רגשות, מין רגשות כאלה שפועמות
באחורי הראש ולוחצות בבטן ומכבידות על הרגליים. להפוך את
הרגשות האלה למילים, אולי זה מעל ליכולתי. אולי בגלל זה בעצם,
אף פעם לא סיפרתי לכם.

אני יודעת שאתם חושבים שאני אדישה, שאני אטומה, שאני סנובית.
האמת, אני רק מסתירה הכל בפנים. כל הרגשות האלה שיש לי בפנים,
אני חוששת שהם יכלו אותי לפעמים.

אני שונאת את עצמי. הנה, אמרתי את זה. אני מסתכלת במראה כל יום
ושונאת את הדמות הנשקפת אליי. אני הולכת לבית ספר ושונאת את
הבדיחות שאני מספרת, שונאת את החיוך המזוייף הזה שמרוח לי על
הפרצוף. אני גם שונאת את איך שאני מרגישה לגביכם. אני שונאת את
זה שאני כל הזמן מרגישה נחותה מכם, למרות שאתם עושים הכל כדי
לא לתת לי את ההרגשה הזאת. שונאת את זה שאני מקנאת בכם כשאתם
מצליחים ואתם כל כך מפרגנים לי כל הזמן. שונאת שאתם אומרים לי
שאתם אוהבים אותי, או אכפת לכם וקשה לי להגיד בחזרה - ולא בגלל
שאני לא.
שונאת את זה שאני כל הזמן מפסידה, למרות שאני לא בשום תחרות.
שונאת את זה שכל הערה הכי קטנה יכולה לשבור אותי לגמרי.

אני שונאת את זה שאני מרגישה מטומטמת שרע לי כל כך כשבעצם יש
לי כל כך הרבה מזל, יש לי אתכם.

אני שונאת אתכם ואני שונאת את עצמי על זה.

אני שונאת את המצב הזה, ואני שונאת את ההרגשה הזאת. לפעמים,
לפני כשאני הולכת לישון, אני חושבת שאולי עדיף, לי ולכם, אם
אני פשוט לא אתעורר. והרי אין לי למה להתעורר, עוד יום
לימודים, עוד יום עבודה, מה זה משנה בכלל. אין לי למה להתאמץ,
אין לי לאן להתקדם בחיים.

אני חוששת שנשארתי תקועה מאחור. חמש, אולי עשר שנים מאחורי
כולם - והרי מה ההבדל?.

קשה לי להיות לבד. אבל גם קשה לי להיות אתכם. קשה לי לריב אתכם
כשרע לי וקשה לי לשמוע כשרע לכם.
אולי עדיף לי ככה, לבד. להתחרות רק בעצמי. ולהכל הרי מתרגלים
בסופו של דבר.

אני אתגעגע אליכם. ואני אוהבת אתכם. ורק חשבתי שמגיע לכם לדעת
אחרי כל כך הרבה זמן. תודה על הכל, באמת.