בחיים לא חשבתי שיהיה גם לי מקום באוהל.
אוהל סיירים, קטן וחסר צורה, עם בטן כזו שנופלת פנימה למרות כל
המתיחות של היתדות.
אם אני אשכב בתוכו הרגליים שלי יהיו בחוץ, אני ארוכה מדי
לאוהלים כאלה.
דניאלה עמדה והחזיקה במוט, מנדנדת יתד על אצבע אחת, מסטיק
משועמם מתגלגל בין לסתותיה.
תמתחי קצת, שרינה אומרת ,ואני מתנערת ממחשבות נוגות על רגליים
קרות, ומותחת.
למרות ששקעתי בעומק הבוץ, אני עדיין גבוהה משתיהן בראש וחצי.
אבל ככה יצא, נסתדר.
שרינה נושפת תלתל מקורזל מעיניה ואומרת, זהו. בעיה שלכן אם
האוהל נופל.
אחר כך הוא נפל ממילא, בהקפצה שארגן לנו הסמל, ונאלצנו לבנות
אותו שוב, עוד ארבע פעמים עד להשכמה. אז בסוף לא יצא לי למדוד
אם באמת אני ארוכה מדי.
אז עוד לא הכרתי אותה ממש, למרות הבוץ והפזצ"טות הסמוכות,
למרות שנשארנו יחד שעות ביציאה.
נדמה היה כי שום דבר לא יכול היה לחבר בינינו. חוץ מהחרוז
בשמות המשפחה, כמעט הפכנו לבדיחה.
היא קטנה, נמרצת, תלתלים משתוללים, כאילו מישהו דחף לה אצבע
לשטקר, ואני גדולה, צמה ארוכה. תמיד הייתה נראית לי כאילו
נמצאת שם בטעות, וגם חשבתי שככה חשבה.
תחזיקי, הייתי אומרת, ותולה עליה: אפוד, נשק, קסדה, ספר, ועוד
כמה קשקושים. בלי לשים לב. כמו נושאת כלים קטנה וממושמעת היא
הייתה עומדת שם בשקט. אבל במסעות, היא הייתה נשענת לי על
החגורה של האם שש עשרה, גונחת אל גבי בין רצינות לצחוק,
-המדריכה-מתי-מגיעים ?...
אחרי שהקורס נגמר וחולקנו לסגלים, לא עבדנו יחד.
בלילות במגורי בנות, שרינה הייתה מנגנת על הגיטרה והיינו שרות
שירים של דני רובס, או חבורת חופים, בשני קולות, ומרכלות על
בנים.
ושרינה תמיד יודעת מה להגיד. אבל אין לה לב להיות קשוחה עם
הטירונים. לא ראיתי אותה מטרטרת אף פעם. רק רצה, קטנטנה, עם
כובע פטרייה משוך על העיניים, וממריצה את האחרונים לצמצם.
נדמה לי שפעם אחת ראיתי אותה נהנית באמת, כשסגל המד"כיות מבה"ד
12 הופיע אצלנו בשטח ללמוד קצת מה זה פרט-חוליה, שרינה הפתיעה
אותי בהדגמה מושלמת של התרגיל, כולל ירי מדויק במטווח, ואחר כך
והתעקשה, בחיוך קטן, לתרגל איתן גלגול ועוד גלגול ועוד אחד.
סתם, רק רצינו קצת להחזיר להן, על כל הסבל בקורס קצינות.
ואפילו שנשארתי בקבע והיא השתחררה, לא עייפה מסיפוריי, רק
ציינה שיש עוד כמה דברים להספיק בחיים.
וכשחזרתי לחופשה אחרי תרגיל פלוגה עם חור בנעל מחמש חמישים ושש
ובהלה עמוקה בעיניים, היא אמרה לי בשקט, מופרעת, אני עוד צריכה
אותך כאן.

שרינה החליטה לנסות לרפא את תחלואי הנפש, אני את אלה של הגוף.
היא מספיק חכמה בשביל להעפיל עד ירושלים, אני הוגליתי לחו"ל.
לפני הנסיעה שרינה ורמי נותנים לי תמונות למזכרת ושיר על דף
סגול במסגרת, ואני אומרת לה, אולי תכנסי פה למזוודה, את קטנה
מספיק, והיא צוחקת עם דמעות בעיניים.
וכל מכתב שלה מחזיר אותי לארץ, כאילו לא הפסדתי כלום, כאילו
אנחנו בעצם סתם מדברות, אפילו שקל לנו יותר, לעיתים נדמה, לדבר
על הנייר ופחות בטלפון.
כשבאתי לחופש חיבקתי אותה עד שכמעט נשברו לה הצלעות. שכחתי כמה
את קטנה, אני אומרת. ושרינה מסדרת נשימה ומטלטלת בתלתלים
השובבים שלה באושר, ואחר כך אומרת לי, כאילו לא נפרדנו מעולם,
תגידי, סיפרתי לך מה נהיה עם רמי?
וככה זה בכל חופשה בכל שנה.
לא הייתי איתה כשאבא שלה מת. אולי כתבה לי, שורות קצרות
ועצורות. בת זקונים במשפחה שהחיים לא עשו לה הנחות, והיא מביטה
מהצד ומנתחת הכל גם בלי התורות המלומדות שלמדה באוניברסיטה, כי
היא ידעה להסתכל על הכל בצורה עמוקה עוד קודם.
יש דברים שלא דיברנו עליהם, דברים שלפעמים עוברים בינינו בלי
שנצטרך להסביר. כמו תמיד, כאילו עצרנו סתם באמצע המשפט
וממשיכים הלאה.

ואז סיפרתי לה, כמו תמיד, על ההבנה האמיתית שנפלה עלי פתאום
באמצע הביס מהקבב. זה קרה באיזה יומעצמאות, בשתיים בצהרים על
הגג של אחות של בעלה של קולגה, במעין מסיבת ברביקיו-עלק, כי
צפונבונים תל אביבים לא עושים על האש. כל בונבון שהיה שם היה
צמוד לאיזו דוגמנית עם הרואין שיק ומשקפי מעצבים שאוכלת רק חסה
מסולסלת. זה מנגל, ג'יזס! שרינה צוחקת ואומרת שהתיאורים שלי
ציוריים.
בוא'נה, אני קוטעת אותה, את חייבת להיות ביץ'-מגעילה-
רזה-ומעצבנת, כדי שילך לך בחיים.
שרינה נאנחת. כל אחד מגיב מאיפה שכואב לו.
כמה אני מתבכיינת, אני אומרת, והיא תשתוק ולא תאמר לי, לא מה
פתאום, אז אני אבין בעצמי. ופעם אחר פעם, אחרי שאורן שובר לי
את הלב, או גידי, או אורי, או טל, היא אומרת לי, תשמרי, אל
תתמסרי.
והיא כל כך צודקת.
אבל אני, כך דומה, לא לומדת מטעויות, ולא מאנשים חכמים כמוה,
ממשיכה ליפול לאותן מלכודות, ולעשות שטויות. כמו בפעם ההיא,
כשהתקשרה. אני אבוא אליך, אם לא ילך עם ההוא, אני מצחקקת אליה
לתוך האפרכסת, כולי חוסר טאקט ומשוועת לריגושים, לא קולטת  את
נימת העצב בקולה, מתעלמת מהעובדה שהבדידות נתקעת גם לה בגרון
לפעמים, נדהמת ממטח הצוננים שצעקה באוזני, לבכי שהתפרץ כך ממנה
בלי לעצור, נצרבת מקול הקו המנותק שניסר באוזני דקות ארוכות
אחר כך.
היא לא ענתה לצלצולי המתחננים, לא החזירה שיחות.
אז באתי לדפוק על דלתה, מגלה שאיננה, אפילו החתול שלה הביט בי
במבט נוזף, והשארתי פרח ומכתב מתנצל, מתפללת שהכעס חלף.
בחיבוק ההשלמה שלנו כבר נזהרתי לא לשבור לה את העצמות, קולטת
שהיא באמת קטנה ושבירה, אפילו אם לרגע חשבתי שלא.

בואי למדבר, שרינה מציעה.
אנחנו חוברות לקבוצה רוחנית של ילדי ראסטות מחבקים, מרגישות
כמו שתי זקנות השבט, מזמרות אין אני אין אני אין אני במאהל
פרוץ רוחות בקרבת ים המלח, רק שמים והרים קרחים.
שרינה קורנת, שזופה ומאובקת, מעבירה סדנת אומנות, וכשאני
רוקדת, היא צוחקת אלי בין הצלילים של שוטי הנבואה, סידרתי לך
תואם מסיבת חוף בגואה כמו שלא הספקנו להיות, ואחר כך אומרת לי
שאני צריכה להשתחרר קצת בכתפיים.

נראה שנותרנו רק שתינו, קצת לבד, בין כל החברים שלנו, המתחתנים
האלה, עושי הילדים האלה, חוגגים לאיד.
אני שונאת אותם, היא אומרת לי פעם על זוג מתנשק , כשיצאנו מסרט
באמצע הלילה,
גם לנו מגיע. היא הגיעה לגיל שלושים וחמש חודש לפני, אבל
לשתינו אין הרבה חשק לחגוג.
אז אני מציעה לה נשיקה ככה באמצע הרחוב, זה תל אביב פה, אף אחד
לא יתרגש, ואנחנו כל כך צוחקות והולכות מחובקות ומבטיחות
לעצמנו לצאת ולכבוש את העיר, לקרוע ת'פאבים, להתחיל עם כל מה
שזז, אבל מוצאות את עצמנו יושבות בסלון שלה, עם החתול, מטביעות
את העצב האישי שלנו, כל אחת על עצמה, בגלידה גדולה, ביחד.

ומישהו יום אחד התחיל איתה ברחוב.
אני חגגתי סביבה בשירים אינדיאניים, והיא הייתה בהיסטריה. את
מלכה! מלכה! אני שואגת, והיא מהסה אותי ומסמיקה. שכחתי מה צריך
לעשות, היא נלחצת, אבל אני לא דואגת.
ובינתיים אפילו שהיא טוענת שזוגיות איז היילי אובר-רייטד, היא
מחזיקה מעמד יפה מאוד.


פעם אולי זה יקרה גם לי.
ואז נשב באיזו מרפסת, ונרכל על הבעלים שלנו, ונתגאה בילדים
שלנו, וניזכר בכל השטויות שעשינו ביחד, נסתכל על הכל ונצחק.