[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







בנצי כלבת
/
אחרון ציידי הדרקונים

הוא היה האחרון שבהם.
הוא לא ידע זאת, מן הסתם האמין שיש עוד כמה זאבים בודדים
פזורים ברחבי השממה.
אבל לא היו. היה רק הוא.
אחרון ציידי הדרקונים.
היו לו כל הסימנים - שפם וזקן מאפיר, בנדנה ומגפיים צבאיים,
מעיל שחור עם שלושה קרעים סמליים בכתף שמאל ואופנוע 'הארלי'
שזכה לטיפול הראוי לאופנוע של צייד מכובד וותיק.
בכל פעם שהיה עוצר לנוח באיזה באר באמצע שומקום, תמיד היה
מתיישב בפינה הכי רחוקה, נועץ את הרומח שלו ברצפת העץ, ומביט
בכל הנוכחים במבט זועף, כך שהבינו שהוא לא מעוניין בחברה.
משנחה דעתו היה נאנח, ושותה כמה בירות מהחבית.
תמיד כשהיה עושה את דרכו החוצה, אפוף אלכוהול וזיכרונות, היו
האנשים מביטים בו באותו מבט משועמם שנותן ילד במייצג מוזיאוני
עתיק, שיודע כי עליו להעריך, ועם זאת אינו מסוגל להביא עצמו
לכדי עניין בדבר. וכך היה מתקין את הרומח לאופנועו ועושה דרכו
לעבר השקיעה, בצווחת מנוע וחריקת גלגל.

הערבים היו הכי גרועים.
סביב מדורה קטנה וקופסת שימורים, ישוב על שמיכה מאובקת, הרשה
לעצמו הצייד הוותיק להיזכר בכך שהוא כלל אינו אוהב לצוד
דרקונים. ועוד יותר מזה לא אהב את המסעות, המדורות והשימורים.
גם לא את הרוח המייללת  שמעולם לא קראה בשמו, כמו גם את סיבי
העץ שהיו נתקעים בכף ידו כשהיה מטיל את הרומח שלו.
מאז ומעולם היה יוצא למסעות ברגש עכור, חולם על היום שבו יחזור
לנערה שחיכתה לו בבית, נאווה וצנועה ונאמנה (או לפחות כך
קיווה).
לא, הוא לא אהב לצוד דרקונים. האמת היא שגם מעולם לא הצליח
להרוג אחד מהם. איש לא הצליח. היה זה מן המאבקים הפילוסופיים
הללו של אדם מול הטבע, או מול עצמו אם תרצו.
ובכל זאת, נגזר עליו להמשיך ולנסות, למרות שלאיש, כולל עצמו,
לא היה ברור למה.
הוא פחד פחד מוות מהאדומים שבהם, והיו רק אגדות ושמועות על
דרקונים שחורים שקיננו באיים לחופי היבשת התיכונה, אך פה ושם
עדיין נצפו ירוקים אחדים ברחבי השממה, ואז, בלב כבד, ובתחושת
נטל ואחריות שמקורה לא ברור, היה אורז את שמיכתו המאובקת
ומשחיז את הכידון, נושק לנערתו ויוצא לתור אחרי הדרקון, למרות
שמעולם לא התבקש לעשות כן. פשוט, הוא היה צייד אתם מבינים. גם
אם לאיש לא היה אכפת.

תמיד הייתה לו הרגשה של איזון עדין בחייו. ללא המסעות, ללא
הגעגועים והסבל, משהו בו היה משוכנע שהכפר שלו ייעלם. האופנוע
יתקלקל. הכידון יישבר. והנערה - היא כבר לא תחכה בפתח.
מטוטלת רעמה בראשו של הצייד. האיזון היה יותר חשוב מכל דרקון
שחור. יותר מכל נערה מתוקה. גם יותר מקופסאות שימורים והשמיכה
המאובקת.
עדיין זכר את חבורת הציידים שלו, שהתפרקה זה מכבר.
הייתה אחת נהדרת שרכבה לצדו. היא נחרכה באופן קשה מאוד מנשיפת
דרקון בציד אחד מזמן מזמן, ומאז לא חזרה לצוד. אחר חלה מאוד.
שלישי התחתן והקים משפחה.
אחד אחד הם נשרו סביבו, עד שנותר רק הוא לשאת בנטל. והוא זכר
את כולם. והוא נותר אחרון.
גם כשלאיש כבר לא היה אכפת מדרקונים, שחורים או ירוקים. גם לא
מאופנועים ומסעות.
אז הוא היה נרדם באמצע השממה ובחלומותיו היה דרקון שחור נושף
אש נישא על גבי מטוטלת ענק עשויה זהב טהור,  שהתנגשה בקירות
מערת הענק שהייתה ראשו. והא עמד על כף אחת של מאזניים מתנדנדים
כאשר על הכף השנייה עומדת נערתו ומיידה בו כפכף עץ מרגלה
וגוערת בו שיפסיק לעשות שטויות ויחזור כבר הביתה כי החתול
מתקרר.

העידן של אנשים שכמותו חלף מזמן, ידע.
מה שהיה די מוזר, כשהרהר בכך, בהתחשב בעובדה שעידן זה מעולם לא
הגיע, כמו גם שלא היו אנשים כמוהו בנמצא.
כמו-כן ידע שכשיגיע יומו סופסוף, יום שאינו יכול להיות רחוק
מדי, איש לא ישים לב.
הוא יקרא בעמוד האחורי של איזה עיתון, בכתבת צד בת שתי פסקאות
על הימצאותו של איזה דרקון אחד, בטח בעמקים הרחבים של בקעת
המזרח, ויצא לדרכו.
הוא ירדוף את הדרקון הענק באומץ לב ויסתער עם אופנועו לתוך
העמק, שם ימצא את סופו.
בינו לבין עצמו קיווה כי אז ירעמו האלים על אדישות האדם.
בעיני רוחו ראה מטוטלת כבדה יורדת מהשמיים ומתנגשת בצדי הרקיע.
חלם כיצד יסודות השמיים ופיסות כוכבים בוערות נוחתות על ערי
האדם. ומתוך השברים הגדולים בכחול הרקיע זוחלים לאדמה אינספור
דרקונים שחורים ומפלצות ענק שאינן מוכרות לבני האנוש, וכיצד
ההרים הכבירים אליהם מעולם לא הרחיק להגיע, פסגותיהם המושלגות
ומוקפות העננים בוערות בחמה על חוסר האיזון בו ניחנה האנושות
שנדנד את הארץ לכדי שואה שכזו, ועצי האלון הענקיים שביערות
החופים השקטים מוטלים על צדם כקיסמים מנשיפתה של חיה שממדיה הם
מעבר לתפיסת האדם, וציפורי גן העדן נוחתות פגרים כאבנים לתוך
המים.
ואת הערים ישטוף גל החיות הטורפות הנסות מן היערות, ובזעם קדוש
ונקמה יטרפו בניצולים עד האחרון שבהם, על שהעזו לערער את האדמה
לכדי כליה.
לא. כשיגיע יומו, איש לא ישים לב.  

העולם ימשיך בסיבובו השקט. דברים מועטים ישתנו, סביר שלרעה.
מסורות ישחקו. אגדות יהפכו מעייפות. האדם יבחר במודרני וישיל
מעליו את הקסום והמסתורי.
מקדשים ייבנו מבטון, בצורת ריבוע ולגובה. אחרוני הדרקונים
ינדדו לאיים שלחופי היבשת התיכונה וישכחו מלב. ואולי רק איזו
אישה אחת, שפעם הייתה נערתו של הצייד האחרון, תיזכר מדי פעם,
כשתרים את בנה הקטן, שלא יקרא על שמו, ותביט אל השמש השוקעת
מעל השממה, שפעם היו פה דרקונים.
היו גם כאלה שצדו אותם, למרות שפרח מזיכרונה מדוע.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אל תזכיר לידי
את השם יצחק
רבין!
בשבילי- האיש
הזה מת!




זוזו ארצי-לסטרי
במהלך ריב
משפחתי


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/1/04 5:07
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בנצי כלבת

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה