היא רצה, מתנשפת בכבדות, מרגישה שרגליה כבר
לא יכולות לשאת את משקל גופה והיא תתמוטט.
"הם רודפים אחרי, אני חייבת לברוח, לברוח, לברוח,
רק לברוח, להציל את עצמי!"
היא מתמוטטת לרצפה. לאט ובדממה הם מתאספים סביבה.
"הם מעלי, אני מרגישה את הנשימות שלהם,
שומעת אותם צוחקים, בזים לי והנה הם כבר מתרחקים."
היא מתעוררת, היא פוקחת את עיניה אך ראייתה מטושטשת,
היא על מיטה אך תנועתה מוגבלת, היא קשורה.
"איפה אני? הכל לבן. האם אני כבר לא בין החיים?
האם זה המוות? האור שכולם מדברים עליו?"
הם נכנסים לחדר ומביטים בה, כפותה, קשורה למיטה.
"הם באים, הם באים לתפוס אותי, אני עדיין חיה והנה
הם רוצים להרוג אותי."
היא משתוללת, מניעה את כל חלקי גופה ומנסה להשתחרר,
אחד מהם מתקרב אליה, מתכוון להזריק לה.
"לא! אתם לא תהרגו אותי, תתרחק ממני!
אל תקרב את הדבר הזה אלי! לא!!!"
הוא מזריק לה, היא ממשיכה להשתולל לכמה שניות
ואז היא נרגעת, היא חודלת מלהתפרע.
"הם תפסו אותי, אני שלהם עכשיו, יעשו בי מה שירצו,
אני כמו חפץ."
הם עוזבים את החדר ומשאירים אותה כפותה למיטה
שקטה ומכווצת בעצמה.
"זהו, זה הסוף, אכזבתי, אכזבתי,
אני מצטערת אכזבתי, אכזבתי, אני מצטערת."
הם מביטים עליה מעבר לקיר הזכוכית,
הם יכולים לראות אותה אך היא עיוורת לדמותם.
הם מדברים ביניהם, מדברים עליה -
"כל כך חבל, אחרי שעברה את הסבל הנוראי הזה,
אחרי ששרדה יום יום בגטאות ובמחנות העבודה,
עברה כל יום מבלי להגיע למחנה ההשמדה.
והנה אחרי כל שנות הסבל והיאוש,
היא קיבלה את החופש שלה, אבל את הנפש לקחו לה,
את הנפש לקחו לה..."