בפנים חתומות הוא ניגש אליי, כמו יודע כמה גדולה ומרה היא
הבשורה,
מכוון את מבטו עמוק אל תוך עיניי.
בפנים עצובות הוא בוהה בי, כשואל מדוע כך אני חשה
ולי, אין לי תשובה.
פעם אהבתי,
אך זה היה מזמן, רחוק ממני כעת אותו זיכרון.
פעם ידעתי,
אך זה היה מזמן, כואב לי לחשוב על זה כעת.
בפנים שקטות הוא חוקר, כל תו, כל קמט בפניי
הוא מכיר את הפנים האלה,
שנים רבות הביט אך ורק בפנים אלה,
בגוף הזה
ועכשיו, כנראה
בלי שום סיבה
הוא לא יביט יותר
לא בפנים
ולא בגוף
ולא במה שיש מבפנים.
הוא שואל "למה אני עושה את זה לשנינו?"
ואני אומרת שנגמר
הוא שואל "לא חבל על כל השנים?"
ואני אומרת שחבל, אבל נגמר
הוא אורז מזוודה קטנה,
כמה חולצות, מכנסיים,
כמה לבנים עם ריח הבושם שלה
ועוזב,
כנראה למיטתה.