כתמיד מתגלה הוא מאחורי העיקול, גזע העץ שלו צומח מתוך הדשא של
מה שנקרא תמיד על ידנו ללא שמץ של התנשאות "השיכונים" ותפרחתו
הסגולה העוטפת אותו ברוב ימות השנה, עוטפת את תחנת האוטובוס
היחידה בכל הרחוב של קו 32, המשמש בחמש נסיעותיו היומיות מפלט
לקשישי השכונה ולעצלניה מפני גרירת הרגליים אל הצומת הראשית.
ברוב שטחו מצל כליל החורש הותיק הזה, על שורה ארוכה של פחי
אשפה ירוקים, ביתם המועדף של חתולי השכונה הלא מיוחסים.
את עצי האזדרכת ניצלנו שנים לתחמושת הזינזאלאך, כשכבשנו חבורת
רחוב אחת מהשניה את הבונקרים הישנים שהותיר אחריו הצבא האנגלי
הרבה שנים לפני שבאו הבולדזרים, עצי האורן היו יעד מועדף
לטיפוס ולהקמת בתי עץ מזדמנים ומחטיהם היו שימושיים ביותר
בהכנת מחרוזות ענק של טבעות ירוקות, עצי הברוש הגאים היו תמיד
ניצבים כמגני השכונה בפתחו של הואדי, עצי התות היו המקור היחיד
להאכיל את תולעי המשי הרעבתניות שלנו, שמספרן הלך ועלה ככל
שהתאכלסו בתי השכונה או ככל שגדל מספר הכיתות בהן העבירה המורה
אביבה את שיעורי הטבע שלה. עצי הרימון השסק והחרוב היו יעדי
כיבוש פרי בוסר בגני הוילות של המיליונרית התמהונית והרופא
הערבי המכובד, אבל רק כליל החורש, אותו עץ חסר כל תואר ויחוס
זכה להיקרא "העץ" ולהיות חלק מהפולקלור הילדותי שלנו, זכה
להיות נקודת מפגש למשחק השבויים המסורתי של ערב יום הכיפורים
ולירידה האסורה למגרש דרך בתי השיכונים ורק גזעו הצר נחרט לא
פעם בלבבות עקמומיים ילדותיים ומהוססים.
ל"ג בעומר, התחרות השנתית בין חבורות הרחוב הקטנות, עד שישה
חברים לחבורה כולל נספחים לא רצויים כמו אחים קטנים ונגררים או
איזה ילד לא ממש אהוד מפאתי השכונה.
מתחרים בגובה ה"היטלר" אותו חיבור מסמרים, זוויתי ומגוחך, של
שלושה מקלות מטאטא שיצאו מכלל שימוש למוט ארוך שסיר בקצהו.
מתחרים במי ישרוד הכי הרבה שעות לתוך אותן שעות קסומות
שהמבוגרים היו מכנים אותן "צריך כבר ללכת לישון".
מתחרים בעיקר במיקום אותו מעגל אבנים שסימן, בהיעדר חוש ריח
מפותח, את הטריטוריה הביתית שלנו, או במלים אחרות ב"מי ירגיז
את הזקנה".
הזקנה היתה בריה ערירית וצנומה, שש ספרות כחולות על אמת ידה
הימנית, מאותם אודים עשנים שלא מצאו כוח לאסוף את שבריהם לתוך
תא משפחתי בשנים שאחרי, מתי שהוא קנתה לה חזקה בבית הקטן
והבודד שגבל במגרש הפתוח בהם היינו עורכים את תחרויות ל"ג
בעומר שלנו.
אותה זקנה נמנתה הייתה בעינינו על רשעי השכונה, עליהם נמנו גם
מר שוורץ שלא הסכים שקטע הכביש המישורי היחד בשכונה, הסמוך כל
כך למקום חניית הרכב שלו יהיה מגרש הכדורגל שלנו, גברת פאני כץ
שסירבה לרשום לנו "על החשבון" ללא ידיעת ההורים, יונתה שלא
איפשרה לנו לרדת למגרש דרך החצר שלה ועוד אי אלו מזדמנים שנהגו
להעיר הערות שונות על רעשים בשעות הצהרים.
מכולם רשעותה של הזקנה קסמה לנו במיוחד, היא לא היתה
יומיומית, נדושה ונשחקת עד דק תחת מכבש בדיחות ילדותינו, אלא
צצה ועלתה רק בפעמים הנדירות, פעמיים שלוש בשנה, בהם השתמשנו
לצרכינו באותו מגרש זרוע אבנים ורחב ידיים.
בשם הזקנה או כפי שכינו אותה הנועזים "המכשפה" נקשרו
סיפורים רבים, לפיהם היא היתה חיה ממכירת בול דואר עברי אלף,
עם שובל בלי חותמת, אחת לשנה, היתה גוזרת את שיער חתולי הרחוב
כד למלא בהם כרים והיתה רודפת במקל אחרי ילדים שהתקרבו לשביל
שהוליך לביתה.
בל"ג בעומר אחד אחרי שעוגלו מעגלי האבנים, שופדו תפוחי האדמה
בחוטי הברזל, ההיטלרים שכבו בצד מחכים לזמנם לעלות על המוקד,
רגע לפני שהוצת הגפרור שיצית לבבות, הופיעה הזקנה בצעד מהוסס
ופנתה לאריק ילד חבורה יריבה שיחודו היה בכך שהיה גבוה מאתנו
בחצי ראש.
"אם אתם עושים לי לחלון עשן" היא אמרה "אני משטרה". בואה
הצפוי של המכשפה ואיומה הקולקטיבי, חסר אונים כל כך מול
נחישותנו האחידה והילדותית, סחטו מאתנו פרצי צחוק, מובן
שהגפרור הוצת והרוח נשבה והעשן פרח לו לכל הכוונים.
זמן רב אחרי כן כשהבדיל השעון בין ילדים להורים שמרנים וילדים
להורים ליברלים וכשחוסר המעשה של אותה מכשפה, לנוכח סלסולי
העשן מול חלונה הפתוח חדל כבר להפריע לנו, הופיעה הזקנה מולי.
"ילד ",היא אמרה לי בקול רך, "אתה מזכיר לי מישהו, תוריד רגע
את המשקפיים". בדרך קסם פעל עלי דברה ותוך שניות היו המשקפיים
אחוזות, איני יודע איך בידה והיא אומרת כולה רועדת "אם אתה
רוצה משקפיים, להביא אבא ואמא".
רק קצרי הראייה יכולים להבין את עולמו של קצר הראייה שמשקפיו
נלקחו ממנו, ל"ג בעומר, ההיטלר שלנו שעדיין לא דלק, התחרות עם
הקבוצות היריבות נהיו דבר חסר ערך לחלוטין ומדורות הענק
הכתומות, אות לבגרות הקבוצתית שלנו, הפכו לכתמי כתום מטושטש.
בוש ונכלם עשיתי את דרכי הביתה, מגשש דרכי באפילה. למחרת
בבוקר, אוחז בידו של אבי התייצבתי בביתה של הזקנה.
אבי, איש לא תקיף בדרך כלל, החליף איתה כמה משפטים בגרמנית
שלא הבנתי את תוכנם אבל נימתם היתה מוכיחה וקשה. בסופם של
משפטים אלו היו משקפי מונחים על חוטמי.
שבועיים אחר כך בבוקר קיצי נמצאה הזקנה תלויה על העץ לפנות
בוקר. מצא אותה הנער מחלק העיתונים ואת אשר ראה לא היסס לספר.
לעולם לא נדע למה בחרה הזקנה דווקא בכליל החורש הצנום, שצומח
לו על אם הדרך ממש, כשמאחורי חצרה ממש צומחים ברושים חסונים.
מדוע רצתה לשים קץ לחייה על מפתן הדרך הראשית. כילדים היה
הדיבור על המכשפה נחשב טאבו עוד תקופה ארוכה, לא אמרו לנו מה
בדיוק קרה ולמה. היו ילדים ששמעו מהוריהם מלמולים על "אלו שבאו
משם" ועל רגישות לעשן, דיבורים שלא הובנו כלל. אבל מאותו יום
היה כליל החורש "העץ" ויפי פריחתו המתגלה עד היום אחרי העיקול
בכביש, בביקורים שלי אצל הורי אינו מכסה דבר. |
