קמתי עם כזה מצב רוח טוב... לאן הוא נעלם?
שאלה אותי הילדה הקטנה שניסתה להתחמם בין זרועותי,
היא הסתכלה בעיני במבט מחפש אחר תשובה
אבל אני, אני רק עמדתי שם, בגשם מנסה לשמור על חום גופה של
הילדה.
תחילה, השבתי לה מבט אך לא אמרתי דבר, הבחנתי בדימעה הזולגת אט
אט מעיניה הירוקות והגדולות,
הבטתי לשמיים והקשבתי לטיפות הגשם הפוגעות במדרכה הרטובה שמתחת
לרגלינו ואז אמרתי בשקט, זהו, זה נגמר...
הילדה פרצה בבכי ואמרה בעצב רב ובנחישות
לא, זה עוד לא נגמר! עוד יש סיכוי!
ואני, אני רק עמדתי שם, בגשם הסתכלתי על הילדה בעצב והנהנתי
בראשי לשלילה ואמרתי זהו, זה נגמר, אבדה כל תקווה.
הילדה הקטנה הביטה בי במבט זועק לעזרה פרצה מבין זרועותי והחלה
לרוץ, רצתי אחריה עד שלפתע היא נעצרה, נעצרתי מספר צעדים
מאחוריה, היא התכופפה אל פרח בודד שהיה שם
הגשם התגבר, אבל לשנינו זה לא היה איכפת
נעמדתי לידה ושנינו הסתכלנו על הפרח, לפתע, היא נעמדה, הסתובבה
אלי והסתכלה לי בעיניים
אחרי דקת שתיקה ארוכה שבה החלפנו מבטים,
שלה, תמים וצמא לידע ושלי, מיואש ועצוב,
נשקתי לילדה במצח והחזרתי אותה אל בין זרועותי
הייתי עייף, עייף מהחיפוש הבלתי פוסק אחר השקט
השקט שאני עדיין מחפש. |