אני נמצאת רמזור אחד לפני הצומת, יש הרבה ללכת עד לצומת הבאה.

יש הרבה ללכת עד שאני יראה אותך, המון. זה ניראה כמו נצח.
מהכיוון שלך.
היא מביאה איתה טיפות גשם קטנות. אני כבר בפעם המאה מסדרת את
הצעיף, קר לי.
אבל לא אכפת לי מהקור, רק המחשבה שאני יראה אותך עוד כמה דקות,
זה הדבר הכי מחמם שקיים.
זה כל כך מחמם לחשוב עלייך, אתה לא יודע כמה. עוברת בי צמרמורת
חום נעימה.
אני מרימה את הראש ורואה שלט גדול שכתוב עליו נחלת יהודה וחץ
שמראה לצד שמאל.
אני אפילו לא הגעתי עדיין לצומת! אני מסתכלת על השעון - שש
עשרים וחמש, בשש וחצי אמרת לי להיות כבר שמה, בנחלת יהודה.
אבל זה רחוק! והצומת מתקרבת, הרוח מתחזקת, אך טיפות המים
נישארות קטנות.
אני מרגישה איך הן נופלות לי על השפתיים. אני מלקקת אותן
בעדינות, כמו שאתה היית עושה לי.
כמו שאתה אוהב לעשות לי. נעשה לי יותר קר, החמימות עברה. איך
יכולתי להתאהב בך? איך?!  
זה שאתה כל כך מושלם, זה לא יגרום לי להתאהב בך! אבל אני אוהבת
אותך, כמו שלא אהבתי מעולם!
ועכשיו רק עוד חמש דקות מפרידות בנינו. אתה לא תחכה לי, לא.
אתה אמרת לי שזה הפעם האחרונה שאתה נותן לי סיכוי!  אם רק
הייתי יכולה לעצור את הזמן, אבל אני לא.
אם הייתי יכולה לגרום לך להתאהב בי, אבל אני לא. אם רק היתי
טיפה אחרת, כמו שאתה אוהב, היית רוצה אותי, אבל אתה לא.
אני הגעתי לצומת, אני חושבת אם בכלל יש לי טעם לחצות, לחצות את
הכביש, למקום שפעם ראשונה הכרנו.
אבל לא. אני חושבת, שאולי יהיה יותר טוב אם אני יחכה לך פה,
אולי תעבור פה.
כשתבין שאני לא מגיעה. אבל אתה לא. אני מסתכל שוב בשעון כבר שש
וחצי.
"מה אני עושה כאן?! אני חייבת להגיע לשם! אני חייבת ליראות
אותו! אני חייבת להרגיש את הגוף שלו! אני חייבת".
התמכרתי אלייך!  אני מאוהבת בך! אני חולמת עלייך בלילות, אתה
נחשב אצלי הדבר הכי קדוש שיש לי.
כי אהבה שלי אלייך, זה באמת כל מה שיש לי. אני פשוט אוהבת
אותך, אני אומרת לך אני מכורה לך, התמכרתי. אבל אתה לא.
אתה לא התמכרת אליי. אנשים בכביש כבר לא יבדילו עם זה טיפות
הגשם, או שאני בוכה.
אני עומדת בצומת, מול הרמזור. אתה לא אוהב אותי, אני חייבת
להשלים עם זה.
ועד אז, כנראה אני יהיה הזונה של מישהו אחר.