במורד המדרגות העולות לקומה השניה היא רצה-טסה לעברי כמעופפת
ברוח המזגנים השמימית, מותירה אותי בפה ששכח להיסגר והבעה
משועשעת-משהו.
ליבה לא נתון לפירוש סברם התמה של העולים כנגדה ליעד
הקונבנציונאלי, היא תדלג בין כיסי האוויר שהם יאותו לפנות לה
ותיקלט אליי כמו דבורה אל צוף טרי. סוף סוף!
הסתובבנו קצת ודיברנו ואני לא זוכר מתי היתה פעם גדולה יותר
שנפרעו לי הגעגועים וההתגעגעויות למישהו מכל כך הרבה זמן
שהתגעגעתי, זה נהיה לי כבר חלק מהשגרה שלפעמים אני עדיין
מתגעגע אליה רק מרוב ההרגל. שזה אולי התרגשות גדולה מידיי
בשביל פגישה ראשונה, אם מסתכלים על זה ככה. אבל לשנינו איכשהו
היה ברור שאנחנו מכירים מאיזה מקום אחד את השניה, אז פשוט
גמרנו להתגעגע והתחלנו להכיר.
"אורן."
"אני יודעת. גאיה, מאוד נעים."

המשכנו לכיוון מקדולנדס ואני הזמנתי לנו קומבינה עם הגדלה
לקטשופ ולצ'יפס. היא הזמינה את המתנה אבל הם אמרו שצריך גם
ארוחה עם זה. אה. הבטחנו לעצמנו את השניצלים הקטנים לפעם הבאה,
בשביל שנוכל לקבל את הזה שזז ועושה קולות של פלסטיק.
אני שתיתי את הפרה הצלויה שלי וגם מידי פעם אכלתי קצת מהקולה,
בעצם שמתי לב שהיא לא הזמינה כלום. היה לי קצת מוזר לראות אותה
אוכלת את הלבן המשונה הזה, שמידי פעם החליף צורה וטעם וצבעים,
קודם היא אכלה אותו כמו שניצל, אחר כך ליקקה אותו כאילו שזה
גלידה ולפעמים אפילו הוא היה מקבל צורה של סלט. פעם ששאלתי
אותה מה הסיפור של הפלסטלינה הזאת אז לרגעים היא עשתה פרצוף
חושב, אני חושב שהיא קצת חשבה אז, והיא אמרה משהו על התנאים
שהיא מקבלת בתפקיד ושהיא דווקא די מרוצה, שזה קצת כמו איזה
טופו אצלנו, אבל לא.
הייתי שמח שגרמתי לה לחשוב. אולי אני אעשה את זה עוד כמה
פעמים, מתאים לה הפרצוף הזה, של החשיבה. המשכנו לאכול.
אחר כך בירכתי ברכת המזון, זה היא לימדה אותי.
"ברוך אתה ואני, וכולם, ותודה על האוכל המשובח והמזין שסייע לי
הגורל לאכול עכשיו, בלעדיי לא הייתי יכול. אמן"
"אמן." היא עצמה את עיניה וענתה לי בלחישה. אחר כך היא פתחה
אותן לאט ובחנה אותי בחיוך. "בוא, יש לנו עוד הרבה מה לעשות
היום."
אני חושב שהיא היחידה שבאמת ראיתי עם חיוך אמיתי. זה לא שממש
רואים עליך מה הסוג של החיוך אם אתה מחייך, ולפעמים קשה להבדיל
בין חיוכים של אנשים, אבל כשרואים חיוך אמיתי באמת- אז
יודעים.
אז ידעתי.

בתקופה ההיא שהיינו ביחד כל אחד היה יכול להעיד- איך זרחתי,
כמו מטאור, גם גאיה אמרה לי- כמו המטאורים שרק נמצאים בשמיים
גבוה-גבוה ונהנים מהאור שמוקרן מהם והלאה, הם לעולם לא ייפלו
אל כדור הארץ ולכן לא יתפוצצו בבום אחד גדול ולא יהרגו אף אחד.
גם לא את עצמם. ובאמת שאני לא זוכר כמה זמן זה היה.
לא הפריע לי כלום. לא הפריע לי העיגול ההילתי הזה שישב לה
בקביעות מעל לראש, או הכנפיים המטולאות, אהבתי אותה כל כך
שכלום לא הצליח להפריע לי. אבל לה זה הפריע נורא, בגלל ש"אנשים
שאין להם כנפיים לא אוהבים אנשים שיש להם", או משהו דומה. שאני
חושב על זה, אולי בגלל זה תמיד כשהייתי איתה אנשים הסתכלנו
לכיוון שלי במבט מוזר. מפחדים ממשהו, אולי.
היו לנו שיחות של שעות, לי ולגאיה. לפעמים זה אפילו קצת הרגשה
שאני מדבר אל עצמי, כי היא ממש סוג של עצמי- רק בגרסה יותר
משוכללת, אבל אף פעם לא לגמרי הרגשה של לדבר לעצמך כי זה לדעת
שיש מי שמקשיב. ואני גם עניתי. היה לנו קשר מעולה, ואהבנו ביחד
הכי בעולם.
יצאנו מהקניון ואת הבורגר מהקומבינה כבר נתתי לאיזה איש אחד
שראינו, ליד קרטון עם כמה מטבעות, שהיה נראה שהוא רוצה. היא לא
זאת שאמרה לי לעשות את זה ואני יודע שהיא היתה גאה בי שחשבתי
על זה לבד.

זה קרה ביום אחד, גאיה ואני בדיוק ישבנו והעברנו את הזמן על
הדשא בגינה. שמעתי קול של מכונית מגיעה ורק מלנחש ידעתי שזו
אמא שבאה לאסוף אותי הביתה. סימנתי לה שתחכה, כי רציתי לעזור
לגאיה לקפוץ מעל שלולית, אבל אז היא צחקה והזכירה לי שהיא
יכולה לעוף. נכנסתי למכונית והיא נכנסה אחריי, אפילו לא שאלה
מי זאת או לאן אנחנו נוסעים, כאילו שהיא יודעת הכל.
אמא נראתה מודאגת ממשהו שלא הדאיג אותי. נתתי לזה לא להפריע לה
עם שאלות שיבואו ממני, וכאלה דברים. היא נראית מודאגת הרבה
בזמן האחרון. בעצם, מאז כל התקופה המטאורית שלי. לפעמים היא
אומרת שזה נראה שאני מנותק, שאני לא חיי "איתנו"... מי זה
איתנו? אף פעם לא הבנתי את זה..... היא חוזרת על משפטים כמו
"מתי כבר תחזור אלינו?" או "מתי הנחיתה לכדור הארץ?" אבל היא
לא מבינה שמטאורים שפוגעים באדמה רק מפוצצים את עצמם. זה שהאור
שלהם גם מגיע לאחרים באותו הזמן זה כבר משהו אחר.
"או.. אורי," שמעתי קול מהסס מנסה להתחיל משפט,
"אני.. אנחנו.. היום, לפני שנגיע הביתה,"
היא עצרה קצת לנשום,
"אנחנו נעבור במקום.. כן? מקום נחמד.. לבדיקה.. ואחר כך נחזור
הביתה כרגיל, ונוכל ארוחת צהריים. טוב, חמודי? בדיקה שגרתית..
זה לא ייקח הרבה זמן."
"או.. אוקיי.." שמעתי את עצמי אומר. מה היה לה קשה כל כך להגיד
את המשפט?
נסענו, נסענו, פקקים, ואז נסענו עוד, ואז נשאר כבר ממש כמה דרך
לנסוע, ונסענו אותה, עז שהגענו.
הרבה חלוקים לבנים וקירות בצבעים של לבן מצוחצח
וירוק-צוף-מקולקל. איכס. וכל האנשים שהתחבאו בחלוקים הלבנים
מיהרו כל הזמן, כאילו יש להם לאיפה, וכאילו שאין להם זמן. היו
כל מיני סוגי חלוקים, כאלה שעבדו, או חשבו, או מיהרו כמו כולם
או סתם היו בתפקיד של לחייך. כולם היו נראים לי אותו הדבר.
לבנים. אולי כי ככה זה שם. אבל לאף אחד לא היה את החיוך של
גאיה. זה היה חיוכים סתם- כאילו שרוצים להרגיע אותך, או משהו.
לא קולטים שאתה בכלל הכי רגוע שבעולם, ושאת אמא זה משום-מה רק
הרבה יותר מלחיץ.
"שלום.." פתח האיש המחייך, "אורן מה?"
"שלום."
"הוא מתכוון, שלום, אורן שלום." אמא שלי תרמה ביאור.
היד בחלוק רשמה כמה דברים מצדו השני של השולחן.
הסתכלתי על אמא. אחר כך על גאיה. אחר כך שוב על אמא.
"ואתה אוהב לצייר, אורן?"
כן, אורן מצייר הרבה, הוא מצייר--"
"הוא יכול לבד. מה אתה מצייר?"
שתקתי. שונא את המקום הזה. שונא את החיוך הזה. איכס.
"בוא, כאן יש צבעים, תצייר לי מה שאתה רוצה. אתה יכול לצייר את
החדר הזה, למשל."
לא היה לי רעיון אחר ולא היה בא לי שיתחילו לשאול אותי שאלות,
ציירתי קצת בזמן שאמא והחלוק דיברו בינהם. ראיתי שהם מסתכלים
עליי מידיי פעם ושהאיש רושם כל הזמן הרבה דברים.
"יפה.. אני רואה שהציור שלך מאוד צבעוני.. אא. אז אתה אוהב
כחול? זה נחמד.. ומי זאת שם? לידך? היא כאן, בחדר?"
הנהנתי לאות כן. מה נסגר? הוא לא רואה טוב? הוא לא רואה את
גאיה?
"אא." והוא רשם עוד כמה דברים.

היום אני לוקח את גאיה לפיקניק. הסברתי לה שפיקניק זה שלוקחים
דברים טעימים ושמיכה גדולה ושמים הכל בשקית, ואז יוצאים לטבע
לאיפה שיש דשא ואוכלים ביחד.
"ביי אמא, יצאתי לגינה."
"לבד? חמודי, זה מסוכן,"
"לא, מה פתאום לבד? אמא... אל תדאגי. להתראות!"
השארתי את אמא מאחורי וסגרתי את הדלת. הלכנו קצת דרך וניסיתי
לא להסתכל על המבטים התמהים של האנשים שחלפו על פנינו, על מה
הם מסתכלים? אף פעם לא ראו מלאך?? בעתה שמתחלפת תוך שניות
לאיזושהי סלחנות...
הגענו ואני לא זוכר כמה זמן היינו שם, שוב גאיה חייכה חיוך של
התנצלות אמיתית והוציאה את המחליף-צבעים שלה, טוב, היא בתפקיד.
לא ממש שאלתי איזה תפקיד, לא יודע, לא חשבתי על זה. זרקנו
אבנים קטנות למים וקלענו אותן כמה שיותר רחוק. המשכנו ככה בלי
לדבר הרבה זמן כבר אחרי שכל הפיקניק נגמר.
כמה טוב שיש לי את גאיה, אני לא יודע איך הייתי מסתדר בלעדיה.
היא חברה אמיתית. הבטתי עליה מהצד.. לא בטוח מה זה עשה לי
להרגיש, אבל בטוח שזה מרגיש טוב.
נזכרתי באמא. היום לפני שיצאתי היא נראתה מודאגת מתמיד.
העיגול של גאיה הסתובב וסובבתי גם את הראש שלי לכיוון, היי-
זאת אמא, והנה גילי, אח שלי, והאיש שהתחבא בחלוק ועכשיו הוא
בבגדים רגילים.
"חמודי.."
הסתכלתי על הכדורים הצבעוניים, ואז על אמא, ואז שוב.
בפרצוף מנוחם-משהו היא ביקשה ממני לבלוע.
"מה זה? זה בשבילי?" שאלתי.
"תנסה, זה לא קשה, הם קטנים." חייכה.
הסתכלתי על גאיה וידעתי שהיא מאמינה בי בכל מאודה. זה גרם לי
להאמין גם, לקחתי כדור אחד מהיד של אמא שלי ואת הכוס עם המים,
אחרי הכל, אמא בטוח יודעת מה טוב בשבילי.

אני זוכר אותה רצה אליי מלמעלה למטה במדרגות העולות האלה של
הקניון, דואה בין אנשי המציאות הקטנים, צפה בשמיים של משהו שלא
הכרתי. אני זוכר איך היא הציגה את עצמה, במין רשמיות משונה,
אני זוכר שהצגתי את עצמי גם, אפילו שידעתי שאני כבר יודע מי
היא, אפילו שידעתי שהיא גם. זוכר רק שלחצתי לה את היד, עושה
כאילו שלא יודע, עושה כאילו שכן. ואני זוכר אותה כמעט כמו
שזוכר את עצמי. היה לנו טוב, ביחד, אני חושב...

אני חושב שגם היא זוכרת.



רחש קל של משק כנפיים נשמע מכיוונה של גאיה, העיניים שלה היו
עצומות, היד שלה יצרה עם שלי אחיזה רפויה אבל בכל זאת אוחזת
שאהבתי להרגיש. עצמתי את שלי כשאני בולע את כל הזמן הזה בשלוק
אחד.

והשמיים בלעו את גאיה, ונראו אתכם מבינים, כשתגדלו.


13/1
שכתוב 7/3

-הצעות ייעול שכתובים והערות יתקבלו בשמחה
-קרדיט למישהו שאני לא זוכרת על המשפט עם הכנפיים. תודה