הנה היא, ניצבת, בעוד שניות ספורות היא תעשה משהו שחלמה עליו
כל חייה, רגע אחד קטן ואז...
הנה היא, שותקת, ההלמות של ליבה רועשים מספיק גם בשביל הפה,
וגם הלשון לא כל כך מתפקדת כרגע, זאת ההתרגשות. היא לא מאמינה
שזה קורה לה, דווקא לה מכולן, היא לא מיוחדת, לא שונה, לא
נבדלת בשום צורה מהאחרות, ולה, דווקא לה זה קורה.
הנה היא, נכלמת, ומה יהיה אם תיכשל? איש לא ייתן לה עוד
הזדמנות, היא פוחדת, כשלון הוא כבר חלק אינטגרלי בחייה אך
עדיין לא הצליחה להפנים אותו ועודנה נשברת אחרי כל אחד כזה.
הנה היא, ניגשת, הגיע הזמן, צעד ועוד צעד, פסע אחד לפני
התהילה, היא נוגעת בה ואומרת...

כשצלצלו אליה וביקשו/דרשו ממנה לבוא לאודישן כי שמעו עליה היא
חשבה בהתחלה שצוחקים עליה, יגאל שילון או משהו, אחרי שהסבירו
לה (3 פעמים) שהם לא מתכנית המתיחות של א. יצפאן, י .ברקן, או
ב.היל היא התחילה לעכל, התפקיד קשור ביכולות ווקאליות, כך אמרו
לה, והיא? מלבד מחרוזת של פסטיבלי הזמר 1977-1981 במקלחת בבית
שלה היא לא הרבתה לשיר, היה לה קול בס, נמוך, לוחש, לעיתים אף
התבלבלו בטלפון וחשבו אותה לזכר, מעולם לא נחשב קולה לצרוד
וסקסי, יותר נחשב לקול של גבר חולה בדלקת גרון חריפה. וכך
במקום שתקבל הצעות מפתות מגברים שחייגו למקום עבודתה הסתיימו
(רוב) השיחות ב"תהיה בריא אחי".
היא שמחה לפחות שהאודישן לא בוחן פרונטליות, המראה שלה לא היה
מצודד, בלשון המעטה, אפה היה נשרי ומחודד, שיערה היה כשל כבשה
שסיימה כעת מאבק איתנים עם עדר זאבים, קבוצת שיערות מונחות על
הקרקפת באי סדר, גופה היה צר ודק, חסר חן או נוי כלשהו, סתם
נמצא שם, לעומת פניה השמנמנות אך הלא חינניות , היא היוותה את
השילוב המושלם של חוסר השילוב.
היא הגיעה לאודישן, הבוחן הביט עליה במבט של דחייה מעורבת עם
גועל, היא הניחה שבאותו רגע רצו מחשבות בראשה ועיקרן: "איך
קראתי לה? מה חשבתי לעצמי?" הוא כבר רצה לסמן לה היכן הדלת
ובאיזה צד שלה היא צריכה להיות, אך עוזרו הנאמן לחש לו
שהאודישן בוחן קולות ולא מראות, נוראיים ככל שיהיו, הבוחן נענה
להצעתו ורמז לה בקוצר רוח מופגן להתחיל. האודישן לא היה מסובך
יותר מדי, היא סך הכל הייתה צריכה לקרוא מספרים מדף צהבהב
שהביאו לה, קולה אמור להיות טבעי:"את לא צריכה להתרגש, תהיי
עצמך" אמר לה העוזר, בדיוק מזה חששה...
היא התחילה לקרוא בהתחלה באיטיות אך אחר כך בבטחון הולך וגובר,
לפליאתה הרבה היא שמה לב ששניהם שותקים, מקשיבים לה בלי שמץ של
לגלוג, זלזול או לעג, לא מפריעים לרגע. היא סיימה את הקטע והם
הנהנו סמויות איש לרעהו במן הסכמה הדדית כאומרים: "התפקיד
שלה".
הנה היא, ניצבת, הרמקול מונח על השולחן למולה והיא רק צריכה
לפצות את פיה ולפצות על כל השנים של אלמוניות מחוסר ברירה
ולפצוח בקריירה עולמית.
הנה היא, שותקת, הרי עוד רגע כבר לא תוכל להיות בדממה, כי גם
לה תהיה משמעות למי שישמע אותה.
הנה היא, נכלמת, הכשלון מחכה לה בפינה ורק ממתין למעידה
הראשונה והאחרונה שלה, היא לא תתן לו.
הנה היא, ניגשת, הגיע הזמן, צעד ועוד צעד, פסע אחד לפני
התהילה, אין יותר: "תהיה בריא אחי", מהיום היא נכנסת לפנתיאון,
מרגע זה היא הקול של המעלית, לעולם לא ישכחו אותה.
היא נוגעת בה ואומרת: "קומת קרקע, קומת כניסה".

                       (מוקדש לגברת של ה... מעלית)