לחצתי על דוושת הברקס, אבל לא בכל הכוח. עופר שישב לידי צעק
"מה אתה עושה?", אבל לא מתוך פחד, שכן הבלימה לא סיכנה את
חיינו, אלא מתוך חוסר הבנה. זאת הייתה יונה, ועופר לא הבין למה
אני צריך לבלום לפני שהרכב מתקרב ליונה. מה כבר יכול לקרות?
הרי סביר להניח שהיא תעוף, ואם לא, אז לא. זאת יונה. מה זאת
יונה? אנחנו בדרך לשיפודים בבית של חבר במסיבת גג. אנחנו
הולכים לטרוף לא מעט עופות שם. אומנם לא דרסנו אותם, אבל מישהו
אחר עשה בשבילנו את העבודה המלוכלכת כדי שנוכל להתענג על כנפי
עוף במתבל עדין.
היונה לא זזה מהמקום. המוח לא עיכל את התמונה החדשה שנחשף
אליה. במאגר של המוח שלי מתוייק המקרה "מכונית מתקרבת ליונה"
ולידו התוצאה "היונה מתעופפת". אבל הפעם זה היה אחרת. נדמה
היה שהיא מרוכזת במשהו על הכביש. אם זה היה ילד, כבר מזמן הרכב
היה בולם, שהרי הלחיצה שלי על הדוושה הייתה מעמידה את הרכב
במקום אפילו במחיר סכנה לחיינו. אבל זה לא היה ילד, זאת הייתה
בסך הכל יונה. חתיכת בשר. במקדונלדס עכשיו אוכלים מיליונים בכל
העולם חתיכות בשר. למה שאני אבלום בפראות ואסכן אותי, את עופר,
ואת הנהגים האחרים בכביש? אבל בכל זאת, הרי אני לא עושה את זה
בכוונה. היא צריכה להתעופף. זה מה שהן עושות בדרך כלל. גם עופר
לא הבין. לא שהיה לו איכפת. הוא צעק "מה, היא מטומטמת?" וצחק.
זהו, מאוחר מדי. אם היא לא תתעופף עכשיו, זה הסוף שלה. אני
מגביר את הלחץ על הברקס. אני לא מתכוון לעצור לפניה. הרי אם
אעצור לפניה הרכב יסתובב במקום ואולי אתהפך. אני בחור נחמד,
רגיש, נוח לבריות, אבל יש גבול. בעולם הזה נהרגים כל יום אנשים
בסכסוכים אלימים. עוד יונה לא תשנה את מאזן המוסר בכדור הארץ.
אני מוסרי, אבל אני לא מטומטם. אני לא אסכן את החיים שלי ושל
עופר בשביל יונה. ואני בכלל לא מכיר אותה. אם היא הייתה היונה
"שולה" והייתי מאכיל אותה כל יום אז בטח כבר היו לי רגשות
כלפיה ואז כנראה שהייתי לוחץ יותר חזק על הברקס. ואם היא הייתה
היונה של איזה ילד עיוור שהיא מהווה את האור החלופי לעיניו, אז
אין ספק שהייתי בולם בפראות. לא בשביל היונה. בשביל הילד. אבל
אני לא יודע מי היא. היא לא בדיוק יונה. היא סתם יונה.
היא מתעופפת. נחבטת בחלק התחתון של חזית הרכב. עופר צועק
"וואו!" ואני מוריד את הרגל מהברקס. אני מסתכל במראה האחורית.
היא קופצת כמה קפיצות על הכביש במה שנראה כמחול אחרון של
פרפורי גסיסה. עופר נסער. בשבילו זה יותר טוב מסרט. "תראה, זה
לא שנסעת מהר. היה לה ים זמן. איזה דבר!". כן, באמת שהיה לה ים
זמן. אבל עכשיו היא גוססת. ואולי היא מתה. אני מסתכל במראה
רואה נקודה שחורה קטנה מוטלת על הכביש. "אולי נעצור?" , אני
מעז להגיד כשהרגל בכלל לא חושבת להתקרב לברקס שאותו עזבה לפני
רגע. התשובה ברורה לי. אבל אני חייב לשאול את זה. עכשיו מתחיל
שלב ניקוי המצפון. אני לא אנוח ולא אשקוט עד שאמרק את מצפוני.
אבל אני צריך חיזוקים מהסביבה. "השתגעת?" עופר הצפוי עונה.
"חוץ מזה מה אתה יכול לעזור לה? היא מתה. ואם לא, עדיף לה
שתמות". "אבל," - אני ממשיך כשדמותי עדיין לא משתקפת מולי
בצלחת המצפון אותה אני מבריק - "הייתי יכול לעצור. איזה מטומטם
אני. הרי היה ברור שהיא לא תזוז. אם היא לא זזה עשרים מטר לפני
שהגענו, היא גם לא הייתה זזה אחר כך". עופר מרגיש שאני במצוקה
ריגשית ונחלץ לעזור. "שטויות. לא היה לך סיכוי. אם היית בולם
יותר חזק היית מאבד שליטה. תירגע, צא מזה." טוב. אני אצא מזה.
אסור לי לתת לזה להרוס את היום. "מפגר", אני ממלמל לעצמי, תוקע
את המסמר האחרון בארון המצפון. "יש לי פתרון בשבילך" - עופר
ממשיך - "תאכל כנף אחת פחות במסיבה. לזכר היונה." אני מעוות את
הפרצוף בחיוך. צריך לזרום עם עופר. מה אני אהיה עצוב בגלל
יונה? זה קצת חנוני. ממשיכים. השיפודים במסיבת גג מתקררים.
האמת, שחשבתי לא לאכול במסיבה על הגג. או לפחות לאכול רק סלט.
אבל הריח, הו, הריח. "לא לחלק לאמיר כנף בסבב הבא", עופר
מכריז. "למה?", מתעניינת אורלי. "הוא דרס איזה יונה בדרך לפה.
הוא צריך להתאבל עליה." "באמת?" - אורלי נדהמת - "למה עשית את
זה?". אני לוקח עוד נגיסה מהכנף לפני שתתקרר ומשחרר "לא דרסתי
בכוונה. היא קפצה מתחת לגלגלים. ניסיתי לעצור, אבל...". עופר
קופץ ועושה תנועות של ליטוף עדין על ראשי, "הוא לא התכוון. הוא
ילד טוב. הוא לא דורס יונים.". אורלי מחייכת. היא עברה במהירות
את שלב הרחמים המדומים. "אולי בכלל אנחנו אוכלים עכשיו את
היונה שלו?". "כן" - עופר מצטרף - "תחשוב על זה ככה. אולי זה
יעודד אותך." "פעם הבאה לא צריך לעשות קניות של כנפיים. נשלח
אותך לנסיעה קצרה", אומרת אורלי ומשכיבה את כולם מצחוק.
לילה. כואבת לי הבטן. עוד פעם אכלתי יותר מדי. אני מוריד את
עופר ליד הבית שלו. הוא מחייך, "אני מקווה שלא נפגעת מהקטע עם
היונה". "השתגעת?" - אני אומר בחשש "מה יש להיפגע?". עופר
צוחק. "אני יודע. סתם קטע מצחיק. יאלה. לך לישון. אתה עוד
מסוגל לחלום על זה בלילה". "לילה טוב", אני חותך. נשארתי לבד.
סוף סוף. לפי מה בדיוק אני בוחר את החברים שלי? אה, נזכרתי,
אני לא ממש בוחר אותם. הם בוחרים אותי והרי אני מוחמא מכל אחד
שרוצה להיות חבר שלי.
אני משנה כיוון עם הרכב אל הכביש בו דרסתי את היונה. אני
מתקרב אל הנקודה בכביש שבה רמסתי אותה עם הרכב. אני לבד בכביש.
חשוך מאד. אין תאורה. אני מאט. לא נראה שיש משהו. זה ייראה
מטומטם אם אני אעצור? אני עוצר בצד. יוצא החוצה. אני רואה
מכונית מתקרבת בדהרה. היא מגיעה למקום בו התחלתי לבלום כשראיתי
את היונה. אני קופץ. המכונית עוצרת בחריקה מספר מטרים לפניי.
הנהג יוצא. "תגיד לי אתה משוגע? מה אתה עושה? אתה נורמלי?" הוא
צורח. בפאניקה מוחלטת. "לא, אני לא נורמלי", אני אומר," מה
נראה לך? שאם הייתי נורמלי הייתי קופץ על הכביש?". "חתיכת
אידיוט!" - הוא מסנן - "לך תחפש... אתה צריך אישפוז, אתה". כן,
אולי אני צריך אישפוז. הוא ממשיך. אני מביט על הכביש. אני חושב
שאני רואה כמה נוצות. מעניין אם אלו הנוצות של היונה שלי. אני
מרים נוצה אחת. מנשק אותה. מנגב איתה את הדמעה שמאיימת לפרוץ.
נכנס לרכב. ונוסע. |