[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







בובה תמימה
/
קצת אופטימיות

ישבתי לי בחדר והתבאסתי מהנושא הקבוע בשנתיים האחרונות. אני
גדולה מדי וקטנה מדי ביחד. כבר אמרו לי שאני בת 17 טיפוסית, או
יותר נכון שאני המצאתי את ה'בת 17'. אפילו שאני רק בת 16
וחודשיים. אבל אני ב-יא'.
בכל מקרה, הנושא הקבוע הציק לי מאוד. אני רוצה להיות גדולה,
להרגיש יא'ניקית, יב'ניקית. אם אתם מכירים את ההרגשה. שמסתכלים
על אנשים מהשכבה או מהשכבה שמעל, פתאום הכל הופך למעין תמונת
סטילס שכזאת, אולי אפילו בשחור ולבן. והתמונה הזאת מציגה לך
אנשים, אנשים שנראים כמו הגיל שלהם. שאתה יודע שככה תרצה להיות
עוד שנה, או אפילו השנה.
ואני אף פעם לא באמת יכולה לדעת אם אני נראית כמו הגיל שלי.
אני רוצה גם להרגיש קטנה. להישאר ילדותית, לחזור לכיתה ח' או
ט'. אני מסתכלת על הח'ניקים והט'ניקים, קטנים וחמודים ושוב,
תמונות סטילס של העבר שלי. מצבים. ומתגעגעת. נורא.

ואני חושבת על זה. ולפעמים גם מגיעה למסקנות שהגיל הזה הכי
שווה - בנים, חברות, ידידים, מסיבות, כל הבלגאנים הקטנים בראש
וכל השטויות שמטרידות אותנו. כל השטויות שבאיזשהו שלב יהפכו
לשטויות גדולות.

ואז חשבתי על זה עוד קצת.
אני יכולה בגיל 18, כשאני אסיים בית ספר, במקרה שלי בגיל 17
וחצי, למות. למות ולא להתאבד, כי בחיים לא יהיה לי אומץ. אבל
בהנחה שאיכשהו הגורל יקשיב לי ויגרום לי בדרך פלא למות.
מצד שני, מה, חייתי 18 שנה במדינה ואני לא אעשה צבא? או שירות
לאומי? אין מצב ואין סיכוי. חוץ מזה, אולי בצבא או בפרק זמן
הזה אני אכיר מישהו, את אהבת חיי? אם לא הכרתי אותה עד אז?
אוקיי, נתאבד בגיל 20.
אבל מה, אחרי צבא - טיולים בעולם, אוניברסיטה, קצת חופש. לא
כדאי להפסיד את זה. שנראה מה זה להיות חופשיים קצת.
ובוא נדלג טיפה, אני רוצה להתחתן! אני לא יכולה שלא לתת ביטוי
לקיטשיות שלי! חייבים לחכות עד לחתונה, ירח דבש, בלגאנים.
אוקיי. ואחרי זה, מה, אני חייבת שיהיה לי ילדים, חייבת. בגיל
16 וחודשיים אני כבר רוצה ילדים, אין מצב שאני לא מחכה עד
שיהיה לי ילדים. אז בסדר, אני אתאבד אחרי שיוולדו לי ילדים.
אבל מה, ברגע שיש לך ילדים יש לך אחריות, אני לא אשאיר את
הילדים שלי לבד בעולם, בחיים לא. גם אם הייתי יוצאת מהנחה שהם
היו מסתדרים, אני רוצה לראות אותם בגיל ההתבגרות. ובצבא.
ובאוניברסיטה או משהו. ומעניין עם מי הם יתחתנו. ונכדים?!
להיות סבתא אמור להיות הגיל הכי כיפי.
טוב, אז אני חושבת שאני אדחה את זה קצת, את כל הקטע של
ההתאבדות. לפחות עד שהנכדים שלי יולידו ילדים. אולי נחכה לגורל
פשוט, שיחליט לי מתי הכל נגמר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ה'אני' הוא
'עצמך',
שמור עליו.

המנפיש


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/1/04 3:32
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בובה תמימה

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה