אנחנו, שני גופות עירומים, התפתלנו על המזרן שהיה מונח על
הרצפה בדירה הקטנה שלו. לא קלטתי אז את עצמת המשיכה, מאחר ואדי
האלכוהול סיממו אותי ואפפו אותי ברכות נעימה. הסם ביחד עם הריח
הכל כך מוכר שלו, גרם לי להרגיש לרגע כאילו חזרתי הביתה.
הביתה. הוא הדליק נר, זה היה סימן בשבילי שהגיע הזמן להירגע,
לנוח לידו, לעשות אתו אהבה. אחר כך, הוא הניח יד אחת על הרגל
שלי, בליטוף עדין. למרות שלא הסכמנו מילולית על מגע פיזי,
שנינו התחלנו לעשות תנועות לאותו הכיוון.
אחרי לילה של שיחות עומק, על כל מה שהיה ושהווה, נקלענו פתאום
לסחרור חסר מעצורים, לא מוגבל בזמן או במרחב. ירקנו על כל
המוסכמות, אלה ששלי שמסתכמות בזוגיות מסוימת שהייתה לי וכבלה
אותי אל השקר של מוסד החברות, ואלה שלו, שכבלו אותו למחשבה
הגברית שלו, שצועקת לתוך אוזנו בעוצמה: "אבל מה יהיה אחר כך?"
שמענו את המוסיקה שלו, מוסיקה שכועסת על העולם, עד שהוכרענו על
ידי המוסיקה שלי, בעלת הידיים הרכות והליטוף הצמרירי. כשהוכרע
הקרב, הלשון שלי הייתה לו על הצוואר והאצבעות שלו נכנסו אל בין
הרגליים שלי, הכעס והעדינות התערבבו להם, בתערובת אחידה, חלקה
ומתוקה מדבש.
הוא נאנח ונרגע, אני נשמתי לו את הצוואר בשקט. הדלקתי לנו שתי
סיגריות ונשכבתי לאחור להסתכל על כל הסיטואציה מבחוץ. הוא
התבונן בי, ידו המרפרפת עברה שוב לאורך הרגליים שלי, אחר כך
הוא הזיז אותה לחלק שלו ועצם את העיניים, הסיגריה הבוערת עדיין
בידו.
אני התחלתי להסתבך בין הרצון להיכנס לו בין הזרועות לבין הצורך
העז להתרחק משם כמה שיותר מהר, מפאת הסכנה המתקרבת. כל
הפעמונים צלצלו לי בראש. בגלל מה שהיה, החלטתי לשים את המחסום,
נכוויתי מספיק ולא היה לי כוח לדמעות כאב באמצע השבוע, למרות
ובגלל סיטואציה לילית אחת, רוויה אדי אלכוהול. הוא ידע את הפחד
והבהלה. הוא ידע את שלי והרגיש את שלו בעצמה דומה.
אז הוא שתק, לא הסתכן במילים, שיהפכו לאמת כשיעברו מגרונו לחלל
החדר. הוא רק אמר: "אנחנו כמו שני חתולים". חתולים, המוח הנשי
שלי אמר לי לסכם מהר, להתלבש וללכת ואת המחשבות להריץ אחר כך,
במקום מבטחים. "חתולים, אה" זה כל מה שיצא לי מהפה, "חתולים,
אה".