אבר'ם היה דג זהב.
כשהייתי בת ארבע אבא שלי קנה אקוואריום קטן, אבנים צבעוניות,
משאבת חמצן ואפילו צמח קטן כזה, מפלסטיק- שיהיה לדגים איפה
להסתתר כשהם משחקים "מחבואים".
ואז- הוא בא ביום שישי,
ובחגיגיות נאצלת הציג בפני ובפני אחי בן ה-6, שקית ניילון
רטובה ומקומטת שבה צפו חתיכות-קטנות-של-חרא-של-דגים,
ודג.
קראנו לו אבר'ם.
לא זוכרת כבר על שם מי.
אולי על שם השכן הסנילי שהיה יושב בחצר המשותפת של הבניין
בצהריים, ליד הגן- השעשועים,ומדבר עם הקוקר- ספנייל השמן שלו
על תקופות שעברו מן העולם.
מאוחר יותר, כל פעם שראיתי אותו הייתי באה ושואלת:
"מה שלומך, אדון שטיגלמן?
ואיך אשתך, שתהיה בריאה?"
ואז הוא היה צובט- קלות בלחיי וממלמל:
"אהה... תודה לאל, והביטוח- לאומי... עוד הפעם... וכבר השני
לחודש!"
ואני הייתי בורחת מהר לחדר מדרגות ומסתכלת במראה ליד העציץ-
לבדוק אם אני יכולה להגיד לאמא שאח שלי הרביץ לי- על סמך
הצביטה של השטיגלמן- אבל הלחי תמיד היתה ורודה וחלקה, אף לא
אדמומית קלה.
יום אחד, אבר'ם התחיל לשחות קצת עקום, על הצד. אני ואלעד (שכבר
היה בן שבע) צחקנו- שהוא מנסה סגנון חדש, חתירה.
אבל אמא רק קראה לנו למטבח והכינה לנו חתיכת עוגה ואז שלחה
אותנו לסלון.
וואו! אפשר לאכול בסלון?! איזה כייף!!!
אבא נסע לאנשהו נורא ממהר וכשהוא חזר, מחביא משהו וקצת רטוב,
כבר נרדמנו מול הטלוויזיה.
התעוררנו בבוקר, אבר'ם הרגיש יותר טוב.
הוא שחה כמו שצריך- על החזה ובמאונך, העיניים שלו נצצו והוא
אפילו השמין קצת, מה שהיה מוזר כי שכחנו להאכיל אותו כבר
יומיים...
אחרי שבועיים אבר'ם שוב ניסה לפתח סגנונות שחייה חדשניים.
אמא שלחה אותנו לשכנה, לשחק עם הילדים שלה, שתמיד היו צובטים
אותי במרפק...
אבא שוב נרטב ממשהו,
ואבר'ם השמין עוד קצת, ואפילו נהיה לו כתם לבן בזנב.
אמא אמרה שזה בגלל שהוא מזדקן...
עברו הימים ואנחנו המשכנו לשחק עם הילדים של השכנה-
וכשהם צבטו אותי ברחנו הביתה ואכלנו גלידה-
במטבח!!!
אבר'ם המשיך לגדול ואף השמין נורא,
עד שהתחלנו להאכיל אותו פעם ביומיים, כי פחדנו שהוא יטבע.
אבל אבר'ם המשיך להשמין.
ואז יום אחד חזרתי מהגן וגיליתי שלאבר'ם יש חברים חדשים.
הרבה מהם.
בערך עשרים חברים קטנים וזהובים ששחו סביבו באקוואריום.
ואבר'ם כבר לא היה שמן...
12/6/01
