א
על השולחן המרובע שלה מונחים
(בין שאר הצפופים)
כל הדברים הקטנים שאי פעם
העזתי, או הואלתי, לתת לה.

כולם במצב הצבירה הראשוני שלהם:
באריזה המקורית, ניתנים להחלפה,
לחרטה (שלי), או רק
מוצגים. לראווה. להוכחה
(אני לא מעיזה להיות סמל השלום
והיא לא יכולה לברוח מהיותה סמל המלחמה),
שפעם היתה הרמוניה משונה בין שני אלה.
כניעה הדדית שפותרת כל מחלוקת מראש.

ב
אני לא עומדת בפניה.
היא לא עומדת בפני.
פותחת את חדשות ערוץ שתיים,
מוצצת דם לארוחת הערב
ובכל-זאת רוצה אותי לידה:
את הדמעות הפיוטיות שלי היא
מנסה להסביר או להדחיק או להבין
(מה בהן כל-כך חשוב לה?),
רזה מאוד כדי שלא יוכלו
להיבלע איתה בחיבוק
גבוהה מאוד כדי שיהיו חייבים להעריץ
חודי כתפיה, ברכיה וקוצי השיער שלה
מזהירים תמיד מפני קרב בלתי-נמנע
ובה-בעת מגוננים עליה:
לעולם לא אוכל ללטף אותה על ראשה
ולנשק על לחיה באהבה.


ג
החיים מתנהלים בהיגיון:
היא תשמור על השנוא עלי בתוכה
ואני - מכילה, אמא-אדמה -
אוהב בכל זאת את המעט ממנו
הנשקף מבין עפעפיה.
את הלא-מקובל-עליה אחביא
בין דפי הספרים שלי
ואמיס בכוס התה של מדי-פעם
את הכעס הקר שמעורר בה השוני.

מדי פעם אגיש לה את הטלפון שלה
(כי שוב אחד הגברים התקשר)
והיא תראה אותי כורעת ברך, ותבין
שבעצם אני נוחה לה מאוד.