איש אחד הולך ברחוב ובתוך התיק שלו, יש שתי טיפות של חרא.
אי אפשר לייפות את זה, אי אפשר להציג את זה בצורה יותר
מתוחכמת, או שאולי אפשר,
אבל זה לא ממש משנה. מוקדם יותר הבוקר האיש הזה התכופף אל
האסלה ובעזרת מקלון עץ קטן אסף שתי טיפות מתכולתה אל תוך ערכה
קטנה שאותה הוא קיבל בקופת החולים.
את הערכה הוא הכניס למעטפה ואת המעטפה לשקית ניילון שאותה קשר
היטב.
עווית של גועל הייתה על פניו, כמובן, בזמן שביצע את כל זה,
האיש הזה הוא איש תרבותי ויודע היטב מתי לעוות את פניו ואיך,
גם אם אין צופים שבוחנים אותו בשעת ביצוע הפעולות שלעיל.
ולא, לא היה שם קהל שיחזה בו, זה לא סיפור מהסוג הזה.

אני צריך לעשות כאן הפסקה ולתאר את המספר, כלומר אותי. אולי
נסתפק בזה, שעכשיו אני עומד ומסתכל דרך החלון שהוא לא החלון
שלי, בחדר שהוא לא שלי וגם המיטה שקמתי ממנה לפני שתי דקות היא
לא שלי. הבחורה ששוכבת על המיטה, ישנה, היא גם עוד לא שלי.
אולי היא תהיה.
אפילו הסיפור הזה לא לגמרי שלי.
אמצע הלילה בערך. שתי טיפות של גשם נוחתות בו זמנית, אחת על
האף שלי ואחת על קצה היד,
הן גורמות לי להחזיר את פלג הגוף העליון לתוך החדר.
תסלחו לי בזמן שאני מדליק סיגריה.

עכשיו, כאמור האיש הזה הולך ומקשיב למוסיקה מתוחכמת וחדשה
באוזניות והוא לבוש יפה ויש לו גם משקפי שמש שהולמות אותו מאד,
לדעת כולם.
אבל כל זה לא משנה את העובדה, שכל ייעודו של האיש הזה כרגע,
הוא להביא את השקית, שבתוכה המעטפה, הערכה וכאמור, שתי טיפות
של חרא, אל המעבדה של קופת החולים.
לאיש הזה יש עוד דברים בחיים, אל תטעו, הוא משכיל ועובד, אנשים
תלויים בו.
יש לו אפילו אהבה גדולה.

אתמול לדוגמא הוא הלך, כשידו אוחזת בידה אפילו שהיה קצת חם
והידיים הזיעו, בפארק.
הם עברו ליד קבוצה של ילדים שהעיפו עפיפונים והיד שלה קצת
חיזקה את אחיזתה בידו.
באותו רגע הוא חשב, שבטח עוד מעט שני ילדים יתחילו לריב ואכן,
ילד שמן אחד במכנסיים עם פסים בצד וחולצה כתומה, תפס את
העפיפון של ילד ממושקף ונמוך,  והתגרה בו לבוא לקחת אותו
בחזרה.
הילד הממושקף קצת הזכיר לאיש את עצמו, לפני כך וכך שנים וגם,
אולי, ילד אחר.
אישה מבוגרת, שהייתה אחראית כנראה על המצב, תפסה פיקוד על
האירוע והחזירה את העפיפון לבעליו, לפני שהדרמה הגיע לידי
מיצוי טבעי וכך המשקפיים של הקורבן נשארו שלמות והאיש לא הצליח
למצות עד תום את תחושת הזעם, שהחלה לעלות בו.
בכל זאת הוא דמיין את עצמו מפרק את התוקף לגזרים והזיע קצת
יותר ממה שהיום החם דרש ממנו.
אבל אז, התחילה לכאוב לו הבטן שוב. הכאבים האלה, שתקפו אותו
הרבה בזמן האחרון, היו הסיבה שבגללה האיש מוצא את עצמו, עולה
לאוטובוס המוביל למעבדה ובתיקו שתי טיפות של חרא. זאת רק אחת
מסדרה של בדיקות, שהרופא שלח אותו לעשות כדי לתת אבחנה.
האבחנה הזאת, כדרכן של אבחנות רפואיות, תבוא ותקרע קרע חזק
בבטנם של שלושה מגיבורי הסיפור הזה, אבל עוד לא.
עוד לא.

יורד גשם בחוץ וזה יפה ללילה כזה, שירד בו גשם. יש בערך שלש
שמיניות של ירח בהיר מאד ועכשיו העננים לא מכסים אותו. פעם,
כשהייתי קטן בחוץ לארץ, החזקתי את היד הגדולה של אבא שלי
כשהלכנו בלילה גשום אחר, לא כל כך דומה לזה, אבל כשרוצים, כל
דבר מזכיר.
אני נושף את שאריות הסיגריה אל הלילה ומסובב את אלומת המבט שלי
לתוך החדר, זה לא מעיר את המארחת שלי.
אני מסתכל על הבחורה הזאת שממלמלת משהו מתוך שינה. היא תופסת
בכוח פתאום את הקצה של השמיכה שמכסה אותה. זה גורם ללב שלי
לדפוק חזק, כמו באיזה קלישאה.
אני הולך לאהוב את הבחורה הזאת נורא, אני יודע.

האיש מדמיין, תוך שהוא מוצא מקום ישיבה, שכל האוטובוס מריח את
תכולת התיק שלו, למרות המעטפה והשקית. הוא רואה בעיני רוחו את
האיש הזקן שמולו אומר לו "You are full of shit!"
כמו באיזה סרט אמריקאי גרוע, אבל אין מקום לחשש.

כשהוא מגיע למרפאה, הוא מקבל מהפקידה מדבקות לשים על הערכה,
והולך לשירותים כדי להדביק אותן בדיסקרטיות, הוא יוצא ונעמד
לשטוף ידיים, וכאן הוא נתקל בבעיה.
הפתרון שהוא מגיע אליו, לא מבריק במיוחד, אבל יש לסלוח לו, כי
האיש אינו במיטבו.
כדי לשטוף את הידיים הוא מהדק את המעטפה אל חזהו בעזרת הסנטר,
שוטף את הידיים היטב ומנגב אותן. המעטפה כמעט ונופלת לכיור,
אבל רק כמעט ורגע מביך של סלפסטיק נחסך מהאיש.

הוא מניח את המעטפה במקום המיועד למעטפות כאלו ויוצא. הוא לא
ישוב כדי לקוד קידה.


בעוד כחצי שנה, ילד אחד, בן שמונה בערך, שהאיש אוהב מאד, יפגוש
בפעם הראשונה בחייו את המוות. הילד הזה, לא יהיה קרוב כלל
למיטה המסוימת ההיא, באחת ממחלקות בית החולים המיועדות לחולים
סופניים, אבל בכל זאת, הוא לא יצליח בכלל לשחרר את הדמעה
מהעיניים הירוקות והגדולות שלו והדמעה הזאת תישאר כלואה אצלו
עוד כחמש עשרה שנים עד שתשתחרר במיטה זרה,
בלילה גשום ויפה מאד.