אורלי מנסה להוכיח לי שלקרוא את הספרים שלי זה לא בעיה
בשבילה.
היא עומדת מולי בגאווה של תלמידה על במה במסיבת סיום
ומקריאה לי באקצ'לרנדו נרגש את "נקמת הילד המגמגם" של רוני
סומק.
השיניים שלה, קוביות דומינו קטנות ויפות
מסודרות בעיגול, לא בשתי שורות
ומהרווחים שביניהן בוהק לי עוד זוהר כמו זה שבעיניה.

בואי אלי אורלי,
שבי עלי ואתן לך במקום נשיקה
את כל ספרי השירה המתאימים לגילך.
את קוראת נפלא אורלי, כל כך נפלא
והספרים שלי מלאים בכל-כך הרבה שטויות.
את חושבת שמישהו כבר כתב שירה על אור יהודה?

היי זו את אורלי!
היי אשה שיודעת ממה גופה בנוי
ויודעת לפרקו למילים ולהרכיבן לאוטוביוגרפיה-כנה.
שחקי באפשרויות: קצת כמו אגי,
או עדית פאנק,
היי העדות השירית היחידה
לילדות שלך כאן ועכשיו. ואני אלך בעולם בחיוך
ופי עגול כמו שלך היום:
כשהיתה בת תשע (אספר לכולם),
היא קראה לי רוני סומק.