א
שלוש-חמישיות דרך.
עץ האורן הזה הענקי נראה נקי,
מסובן היטב לפני שבת
ועכשיו אמצע השבוע.

את מחטיו אני מנצלת למשחק הדוקים שלי עם העתיד.

"את רוצה, באמת, את בטוחה?"
הוא שואל אותי בשיחות הטלפתיות שמרחפות-מזדמזמות ביננו תוך
משחק.

"אני מוכנה", אני נחנקת לו. מוכנה עד בריחה.
"אפשר לי כבר לצאת מכאן
אל ארבע העשיריות הבאות
ומשם אל עצמי."

"ותהיה דאגה. את יודעת, כן?"

"ועכשיו אין?" אני שוברת בקול רם את שתיקת המשחק האדוקה שלנו
ומרימה מן הערמה את המחט שנראית הכי בלתי אפשרית.


ב
ילד אחד יושב עלי ואני לא סובלת.
בבאמפרים הוא עף למעלה,
בנסיעה מהירה הוא מכאיב לי בברך,
ובקטעים הרגועים הוא דואג לשלומי.

שלוש-חמישיות דרך.
הנהג מטורף ומטריף איתו את העולם שמסביבו ובעיקר אותי.
הוא חוזר על בדיחות שמצחיקות מעצם התיישנותן
ומשחק את המקגייור,
ומשכיח ממני לרגע את כמה שבא לי לבכות.

בנסיעה הזאת בקושי נדחסתי,
וגם זה רק כי הוא התעקש.
בנסיעה האמיתית רגל אחת קבועה בחוץ
והרגל השניה רוצה איתה:
אחרי קו ארבע-העשיריות-הבאות
בדרך לעצמי.