תמיד אני נזכר מאוחר מדי. למה אני לא יכול פעם אחת לעשות את
המעשה הנכון בזמן הנכון? לא להזכר מאוחר מדי, לא לפספס את
ההזדמנות.

כשעדי, שהחליט להנות על חשבוני ולצחוק עליי רציתי להחזיר לו,
רציתי לנקום בו ולגרום לו בושה גדולה בהרבה משעשה לי, אבל כל
מה שעשיתי היה לשבת, לעמיד פנים כאילו לא שמעתי את דבריו
ולשתוק. רק אחר-כך שישבתי בבית והמשכתי לחשוב על זה הגיעה לי
תשובת המחץ, תשובה שהייתה מעליבה אותו ופוגעת בו, אבל כבר היה
מאוחר מדי בשביל זה, כבר איש לא רוצה לשמוע.

כשהיה לי מבחן באנגלית, בשאלה המרכזית ששווה הכי הרבה נקודות
נפלתי, פשוט לא ידעתי את התשובה, אפילו לא הצלחתי לחשוב על
משהו קרוב. רק לאחר שהגשתי את המבחן עם שאלה ענקית ריקה וישבתי
במקום וחשבתי על זה עוד כמה דקות מצאתי את התשובה, כאילו זינקה
משום מקום הישר אל מוחי. אבל הטופס כבר לא היה לפניי, הוא היה
בתיק של המורה וכבר לא היה לי איפה לרשום את התשובה.

למה, כשראיתי שאת עוברת באדום כי מיהרת לא הזהרתי אותך? ידעתי
שהייתי צריך להזהיר אותך, להגיד לך שזה מסוכן ושיש מכונית שבאה
במהירות. ראיתי את אותך וראיתי את המכונית שמתקדמת לעברך, למה
לא צעקתי לך משהו? למה לא דחפתי אותך? למה לא חשבתי על זה אז,
כמה שניות לפני שהמכונית פגעה בך. רק לאחר מכן, כשישבתי בבית
החולים וחיכיתי לשמוע מה התוצאות חשבתי על כל אלה, ידעתי
שהייתי צריך לעשות משהו, הייתי עושה משהו, אבל נזכרתי בזה כבר
מאוחר מדי. רק כשהודיעו לי שאת כבר לא איתי הבנתי שהייתי מוכן
לדחוף אותך ולמות במקומך, אבל חשבתי על זה מאוחר מדי, כשכבר לא
נותר דבר לעשות.

מהיום הראשון שפגשתי אותך הבנתי שהתאהבתי בך, כל יום הייתי
רואה אותך ורק רוצה להתקרב אליך, לדבר אתך, לחוש אותך, להיות
בסביבתך. אבל מעולם לא אמרתי לך את זה ולא שיתפתי אותך, לא
שיתפתי אף אחד, רק אני ידעתי שאני אוהב אותך, רק אני ולא איש
אחר. רציתי להגיד לך מה אני מרגיש כלפיך! עד כמה אני אוהב
אותך! אבל מעולם לא אמרתי, רק שמרתי על שתיקתי. רק עכשיו, כשאת
כבר לא פה, אני מבין שאני צריך להגיד לך שאני אוהב אותך, רק
עכשיו כשכבר מאוחר מדיי, אני מתוודה בפניך, אני אוהב אותך. אבל
כרגיל, זה כבר מאוחר מדי, את כבר לא פה בשביל להקשיב לי,
פספסתי את ההזדמנות, פספסתי את כל ההזדמנויות ויותר מכל,
פספסתי אותך...