א
הרוחות ההן שזזו אז
והרוחות שיזוזו מהיום:
גרמו להרים להתנודד פה ושם
ולי לקרוס תחת המעמסה,
לזחול אחר הדבר הקבוע
שיום אחד אמצא.

בבית הקפה הזה שבאמצע הדרך
אני מנגבת את העין במפית אחת,
מוציאה שניה כדי לטבול בדיו
ומקווה בכל לבי
שמשהו מזה לא ימחק.

ב
מבית הקפה הזה
אם מתקרבים לחלון
אפשר לראות את הסוף.

את ההתחלה כבר אי אפשר לראות,
אבל אפשר לזכור
את הריחות הנפלאים של ירוק
שהובילו אותי אל תוך הדרך מתוך
המרץ האמיתי של טבע.

אפשר לחוש בזכרון את הטרי-טרי
של עלים זלוגי טיפות מתוקות
שפיתו אותי ללקק אותם,
ועוד יותר פיתו אותי
לא לגעת.

וכשחוזרים לשבת רואים קפה
ומריחים מפית,
ושומעים סוכרזית.
ולצליליה מרגישים שוב
את האכזבה האיטית מאוד
מאיך שהכל הצהיב.
מאיך שהטיפות המתוקות הפכו מלוחות
עד שהפכו קפה.

ואחרי שגומרים לשתות את מה
שמעולם לא היה טעים או מרווה,
אפשר להביט בשאריות
ובתוכן לראות בבירור איך בסוף,
ארצה להיות שוב בהתחלה.

ג
דרך אנשי הרק-רגע:
יום אחד הם יבטיחו שמיים
וביום השני רק הרוח
תשאר להעיף בה הרים.
מדרך הרוח שזזה
ואותי עוד הזחילה באש
באו אוצרות הדבר הקבוע
ומאז הם נשארים.
ואבין-לא-אבין איך הגיעו
אלי.
למדני, אלוהי?