חזיון בוקר שחזיתי,                                
מעיניי לא מש,                                      
שם פסגת ארבל צפיתי,                            
ולבבי עלי רגש.                                      

דמדומי חמה הציצו,                                
ממבוא הרי מזרח,                                  
כוכבי נשף נסתלקו,                                
והשמש אט זרח.                                    

ועם שחר שהפציע,                                
אל מולי נגלה הוא אז,                              
מערפלים דמות הדר הופיעה,                    
נישא גובהו איתן ועז.  

רם ניצב הוא בתפארת,
בגאונו עמד משקיף,
על שפת ימת כינרת,
וערפל סביבו מקיף.  

ובהזות בו אז פתאום,
פני עלמה אליי הציצה,
או היה זה אך חלום,
ולא חפצתי להקיצה.

ממרומו אליי ניבטה היא,
והרוח שם הלל,
על אישה אשר הייתה לי,
ועל גביר גליל ארבל.