כואב לי,
והכל באשמתך.
אני מדממת,
כולי כואבת,
די, נמאס לי להילחם.
אני נכנעת,
מרפה, עוזבת, מוותרת,
אין בי די כוח
בכדי להמשיך,
אני כבר לא רוצה,
כי זאת לא נחשבת לאהבה.
ראש נופל על כתפיי,
כבר לא יכולה להחזיק.
ידיי ורגליי לצידי גופי,
עייפה מכדי לזוז,
עייפה מכדי לנשום.
אינני חושבת בבהירות,
מוחי טרוד במחשבות מציקות,
מחשבות עלייך,
מחשבות עליי,
מחשבות עלינו, בתקופתנו הטובה,
מחשבות על אהבה,
אהבה שלא התגשמה.
ולאחר מכן,
מחשבה על לבי השבור.
זהו, הכל כבר נגמר,
אין לי עתיד,
אין לי עבר,
וההווה - כבר נגמר.
הכל עבר,
ולא ישוב עוד,
ולא יחזור.
זמני תם,
הרמתי ידיים,
אמרתי נואש ועזבתי,
עזבתי את הכל.
אין לי חבלים,
אין במה לתפוס,
ואני נופלת
עוד ועוד.
חולפת על פני זכרונות,
שהתאמצתי כ"כ לשכוח.
עוברת ליד המחשבות,
כל אלה שהדחקתי,
כל אלה שהיו אך לא נשמעו.
ועכשיו, בשקט, כשאין אף אחד בסביבה,
אני רועדת,
אני גוססת.
ובעוד מספר דקות,
כבר לא אהיה כאן.