היא  נשענה על שער הברזל המחליד בפתח המועדון השכונתי בו נהגה
לבלות ערב אחרי ערב. היא שיחקה עם קווצת שיער שיצאה מהקוקו
הרפוי אליו נכנסה. שיער חום חלק ארוך, מגיע עד אחרי המותניים.
האורך שבאותה תקופה כל כך אהבה, ואחר כך סלדה ממנו, הזכיר לה
את כל אותם הדברים, את כל אותם הערבים והלילות במועדון הפשוט.

העיניים שלה טיילו במהירות אל עבר כבישים ריקים ושבילים
כבויים, מחכה בדריכות שיופיע שם, יחמם אותה עם החיוך שלה. יאיר
לה את היום.

הוא היה הסיבה שהיא חזרה לשם יום אחרי יום.

היא החלה משחקת בעצבנות עם האבצעות שלה, מחליפה מבטים לשעון כל
מספר שניות. מנסה להבין למה הוא לא שם.

היא עברה על חבילת דפים שהוחזקה אצלה ביד, כתיבה שלה מהתקופות.
אלוהים איך שהיא כתבה נורא. ואיך שפעם היא אהבה את הכתיבה
הזאת, התגאתה בה ממש.

"מה את קוראת?" הוא הפתיע אותה ונעמד מאחוריה מחייך.
היא קיפלה בעדינות את חבילת הדפים והכניסה אותה במהירות לאחד
הכיסים שלה.

יכלתי לראות אותה יושבת שם, על גבי אחת ממדרגות האבן הגדולות,
נותנת לגשם לשטוף ממנה את הדמעות.

של כוכבים, הרבה אחרי שהיא כבר הצליחה להתגבר על אותו אחד.
ידעתי שזה לא יכול להחזיק, אני יודע שגם היא ידעה את זה אבל גם
זה לא הכין אותה לפגיעה, לכאב, להשפלה שהרגישה.

ראיתי אותו עובר שם, אפילו לא מסתכל לעברה.

לא באמת יכלתי להאמין.

אני חושב שהדבר הכי נורא שאי פעם ראיתי היה אותה, בלילה קפוא
מתחת לשמיים. היא הסתכלה עלי במבט עצוב ואמרה שהיא כבר מזמן
הפסיקה להאמין באהבה.

לא עבר יותר מדי זמן עד שהיא התאהבה בידיד הכי טוב שלה. אלוהים
יודע מה הוא רצה ממנה, שיחק בה וזרק אותה במהירות שגמר.

והיא שתקה.

היא לא הגנה על עצמה מפניו ואולי היתה זו הסיבה שהיא נפגעה כל
כך. היא העדיפה להאשים את עצמה ולהסתגר בתוך תוכה.
ככה היא היתה מסוגלת להתמודד.

היא נשענה על אותו שער ברזל קר, מעבירה יד בשיער שהתקצר פעם
אחרי פעם. היא חייכה לאוויר והעבירה מבט על אותם השבילים שהיא
הכירה בעל פה, מפנה את מבטה בעיקר לאחד צר אשר אור עמום נראה
בו מרחוק.
משם הוא היה אמור לבוא.

המבט שלה נראה חי וקבוצות של אנשים התגודדו לידה, מנעימים לי
את הזמן עד שאותו אחד יבוא.

הוא לא איחר ולא גרם לה לדאוג ולחכות. הוא הופיעה מולה עם אותה
מבט שהיא כל כך אהבה.

תמידי הייתי שם בשבילה, מחכה בפינה, מלטף, מחבק אחרי שאלו עזבו
והשאירו בה צלקות שלא נרפאו מעולם.

שהאחרון עזב אני לא חושב שהיא בכתה, פשוט ישבה שם במבט עמום.
חיוך עצוב, קצת פסיכופטי עלה על פניה.
הוא לא יכל לראות אותה ככה משלימה עם המצב.
והיא רק ישבה שם, בוהה בנקודה באוויר.
חיבקתי אותה והרגשתי שברירים של דמעות נערמות על פני אחת
החולצות.

היא ניסתה לחייך בעוד שהצליחה להוציא רצף של מילים לא לגמרי
מובן.

הוא הבטיח שהוא לא ילך.

והוא רק אסף אותה אליה לעוד חיבוק עמום.

יקרתי הבטחות הן כמו חוקים. הן נועדו להשבר.

ועטופה בתוכי, יכלתי להרגיש אותה נשברת ונבנת מחדש עם כל
פעימה, עם כל נשימה.

אני לא אלך.

מבולבל מדי ולא משהו בכלל, אני יודעת.
רצף לא הגיוני עם תקופות זמן לא ברורות.
לפעמים משחקת את אותה הבחורה, לפעמים את הבחור המזדמן ולפעמים
את הידיד הכי טוב.
מכירה את כל המצבים בצורה טובה מדי.