לבית העינויים נכנסת
על הדלת "דה סד" נצר אצולה
דופקת טוק טוק,
נכנסת נדפקת באנג באנג,
חוזרת להכרה, אני ב-2 חדרים בו זמנית
הראש באחד בין 2 מלקחיים
הגוף בשני עליו נקרם עוד ועוד עור
כבר נחנקת בתוך חומת עורי
והצוואר... בין השניים,
בתוך הקיר שאם רק יכל לדבר..

על הגוף נחרט טאטו באש:  "ובפסוקו של יום, הכל מבחירה..."
צרחות ייסורים נשמעות משני החדרים
המלקחיים מתהדקים,
עתה גם הגוף גם הנפש מתענים
מתפרץ החוצה כל החומר האפור
שמבעבע עכור כולו
ואדיו שוב ושוב לוחשים
"רק את עצמך יש לך להאשים..."
והכל פרוש בפניי וחשוף
וכמה קשה להביט במראה  
 
כל הדברים שהסתרתי ומנעתי מעצמי
השאלות שלא שאלתי ולא התמודדתי איתן, במכוון
התשובות שהדחקתי מההכרה בן
איך את רוצה להמשיך את הלילה?
מה יחזור לרדוף אותך אחרי שתעצמי עיניים?
אולי תשבקי פתאום חיים אחרי
שתיכנעי לתשישות מכובד משא כל העול
של כל המחשבות הנשנות בך ותירדמי,
כן... תישני, היכנעי, מתגרה בי...
ומהצד השני, אל לך שתעזי, מתרה בי

זה רק אני כלואה בתוך אני גדול יותר
שסבוך בתוך עצמי
הדמעות שלי, הדימום שלי,
רק אני אני אני
ועוד אני, בודד בתוכי לבדי...
הם לא יודעים שהלכת לעולמך
תעמידי פנים שאת עוד פה
תעמידי פנים שאת נהנית מזה
תחזיקי חזק בכל הכוח
אני האויבת הכי גדולה של עצמי