תמיד חשבתי שזה כל כך פשוט ולכן כל כך מועד לכישלון. אבל כנראה
שכל האלכוהול שהצפתי את עצמי בו, לא השאיר מקום למחשבות
ונותרתי חסר עכבות, לכאורה חסר הגנה מאת השפלות עצמיות פומביות
יותר ופומביות פחות. זה קורה לי תמיד כשאני שותה. היין מוציא
ממני ריחות מסריחים של אלכוהול, אך לצדם ניצוץ חזק של ביטחון
עצמי מופרז, הומור שנון במיוחד והמון אהבה. אהבה טהורה
שמושפרצת כלפי כולם. ואני אדם שנוסע באוטובוס בשביל המגע עם
בני האדם, אך בונה מחיצה ברורה וחובש אוזניות לאוזני. כותב
שירים לנשים ש... לא קיימות בכלל. ופתאום, כשהחמימות המלטפת של
הוויסקי מהולה לי בדם, החומות שאני בונה לעצמי מתפוררות. מה
שאני מנסה להגיד זה שלא ידעתי ש"היי" פשוט יכול להתפתח לשיחה.
פתאום אני מתנסח בבהירות, מדבר משפטים ארוכים ומורכבים.
פתאום אני מדבר ומדבר, כאילו כותב לעצמי ועדיין לא מאבד את
ההקשבה שלך.
את מחייכת. יש לך חיוך יפה, את יודעת?
מה יפה בו...? הוא חיוך רטוב כזה. כמו יום סתיו בסוף אוקטובר.
השמים אפורים והעננים דהויים. הכל נראה חסר חיים. העלים יבשים
על הקרקע, השפתיים יבשות על הפנים. ופתאום, את כל היובש הזה
קוטע ענן גשום אחד.
אני לא מגזים. אני פשוט נסחף עם המילים. עם הדמיון.
ניגשתי אלייך כי נראית לי טובה. נראית כמו אחת שיכולתי לראות
בדמיון מחבקת אותי חיבוק אמיתי. נראית יפה כמו ירח. הפנים שלך
הוארו בחלקם על ידי נורות הבאר. משהו בזה פשוט הקסים אותי.
מה, את כבר צריכה ללכת?
אולי נחליף מספרי טלפון?
טוב, בכל זאת, שיהיה לך לילה טוב. אני אחלום עלייך.
ולמה היה לי חשוב להגיד לך לילה טוב ככה? ניצלת אותי בסה"כ
למשקה נוסף. טרפת אותי. ראית טרף קל וקפצת עליו. ולי נותר רק
להתחנף. כאילו לא אכפת לי. כאילו לא הושפלתי. רק בלב אני מקווה
שתיחנקי עם המשקה הזה ו... על מי אני עובד? אם אני אראה אותך
פה לבד בעוד שבוע ותשלחי לי חיוך מהצד השני של הבאר, אני אשלח
לך כמו ברקים משקאות נוספים. ואת תשאירי אותי שוב לבד. עם פחות
כסף. פחות גבריות. יותר בודד.
אז לילה טוב, חצי ירח, אני מחכה לפעם הבאה...