יושב בחוץ במרפסת של אבא שלי, מעשן סיגריה, שותה בקבוק של בירה
מכבי, מעשן עוד אחת... מסתכל על שלוש ערים שלמות שפרוסות אל
נגד עיניי. חושב עלייך.
פעם בזמנים כאלו המחשבות היו נודדות אל עבר עתיד ורדרד. טלפון
איתך, מפגש איתך, אהבה...
עכשיו? מה את עושה, איפה, עם מי... האם לפחות טוב לך? האם את
נהנית? מאושרת סוף סוף?
שוכב במיטה, קורא ספר, חושב עלייך. עם כל גיבורה, או גבירה
במצוקה, או איזשהו אזכור של טרגיות או עצב, המילים הכתובות
מציירות לי את פנייך. חורטות אותך ישר על לבי.
טלוויזיה. צורכת פחות מאמץ מנטלי, שורפת יותר תאי מוח ויותר
מהר. סרט, קומדיה, אפילו סרט מצוייר... והנה שוב את. ואני
אפילו לא יודע למה. ממש כאילו החלטת להטיב עמי ולא לעזוב אותי,
אלא להשאיר את רוחך בקרבי, למען לא אהיה לבד.
אך אני לבד. לבד, בודד... הדמעות יורדות כאילו מעצמן. ואין
אותך שתמחי אותן יותר.
בחוץ. גשם. רוח. קר. הלחיים שלי קופאות כשהרוח מתנגשת בדמעות.
דמעות חמות כדם, שלא צולחות בלהפשיר את כאב הקרח שלי.
אני חש צורך עז ליפול על ברכיי ולצרוח את שמך, חזק ובקול
בוכים, אולי תשמעי אותי... אולי תחושי לעזרתי... כמו פעם.
אך הימים האלו מזמן אינם הם. בימים קרים אלו, את וודאי בביתך,
מכורבלת מתחת לשמיכה המחממת אותך כמו חיבוק, וודאי קוראת ספר,
אולי ישנה. בטח לא שלי.
אני מנסה לישון. לתת מנוח ללבי, מרגוע לחושיי הדואבים... ללא
הצלחה. כל מיטה, לא משנה כמה קטנה ולא נוחה, תרגיש ריקה
בלעדייך. ואני? נופל בין הסדינים, נמחץ מתחת לכר, אובד...
עוצם עיניים. ואת מלווה אותי.
שוכב מתחת לאדמה, גופי נרקב ועיניי אכולות תולעי מוות. ואת,
מחשבתי האחרונה, פורחת ממני, מעופפת כמו מלאך למעלה אל השמיים,
רחוק ממני...