ימים שחורים עוד לפנינו,
הבלבול שולח ידו במודאגים,
בנשמות טובות, משתקפים מלאכים אפורים,
וידה של ילדה קטנה, נישאת אל על,
בעוד גופה מונח על האדמה היבשה והקרה,
בניסיון נואש לתפוס קרן שמש שכבר מזמן איננה,
שאפילו הזיכרון אינו מצליח לקיים.
באמונה שהשמש עדיין מחממת,
שם, מבעד למסך השחור של העננים,
שמרוכז כאילו השטן טווה אותו בעצמו,
הילדה הקטנה קמה, ומתהלכת לה בינות ורדים נבולים,
וחיות חסרות צבע, חסרות חיים,
לא מתות, ועם זאת כבר לא חיות.
צילו של אור הנר נמוג גם הוא בחושך הגדול,
והנר עצמו נבלע בגוונים אפורים, כאילו לא היה קיים מעולם.
ורק הלהבה, אשר מנוח לא תדע עוד,
מנסה לשמור על שפיות מועטה,
בעולם שבו השפיות היא תוצאה של בחירה שגויה,
ולא של הכרח.
ענן אפור אחד נושק לילדה בעצב,
בעוד היא מוטלת לצד הדרך,
כמעט וחסרת רוח חיים,
שוכבת שם ללא נוע,
מחכה ללא ידוע,
ממתינה ללא ברור,
בעוד שבצחוקה האחרון,
היא קופחת את נשמתה,
לצד דמעותיהם של המלאכים האפורים. |