היכולת שלי לבכות, עושה אותך אשם.
ואולי, חוסר היכולת שלך להיות רגיש מספיק -
הופכת אותך קורבן.
המילים שלי הן כלי הנשק שלי -- נגדך, בעוד שאתה שותק,
פאסיבי במלחמה שאתה התחלת ואני נתתי לך סיבה להתחיל.

להתנצל - זה יהיה נכון אבל לא פשוט,
לשתוק - זה יהיה פשוט אבל כואב,
להילחם - זה יהיה כואב וכל כך לא נכון.

ואם רק היית מדבר איתי, אולי היית מסיר מעלייך את האשם
ולאו דווקא מסיר מעליי, כמו תמיד, את אותה חולצה מלוכלכת.
ואם רק היית פונה אליי, אולי הייתי סוף-סוף נגמלת מלתת לך
סיבות להילחם בי, והייתי נותנת לך סיבה להשקיע,
סיבה לחתום איתי על חוזה פשרה שיבטיח שלום ביננו ואולי קצת
אושר.

אני מנצלת את היכולת שלי לבכות, את הידיעה כי תבוא ותחבק.
אתה מנצל את היכולת שלי לבכות, את הכוח לשאוב ולהתחזק.
מנצלת את הרגע התמים שאתה יכול לאהוב,
כדי לחוש בחום ובחיבה,
ואתה, מנצל את הכמיהה הזו לאהבה - בשתיקה.

ואם רק היית ניצב מולי, מחזיק בכלי הנשק שלי -- מוכן סוף-סוף
להידברות -- היית מונע את האשם והדמעות,
ואני, הייתי ניצבת מולך עם כלי הנשק שלך -- ושותקת.