לילה, חושך, קר בחוץ. דבר מלבד תנור הספירלה הישן אינו תורם
להפצת אור או חום בחדרי הקטן. שוכב מתחת לשמיכה, מתכרבל
במצעים, מנסה לשאוב טיפה קטנה של סיפוק מערימת בדים חסרי
רגשות. הרי אם אקום בפתאומיות ואשליך את המצעים על הרצפה, הם
לא יקימו קול מחאה. הם רק ישארו לשכב על הרצפה בשקט. חסר לי
קול המחאה הזה. חסרה לי הידיעה שאני לא רק מתכרבל, אלא גם
מכורבל. אבל, מצב העניינים הוא כזה, שאני לבד, וכידוע, אני
מסתפק במה שיש, ומה שיש כרגע זאת שמיכת פליז, ולכן, אני מסתפק
בה.
לפתע, דפיקות בדלת. הלום משינה, המום מהשעה, אני קם, בוקסר
בלבד לגופי, לפתוח את הדלת, ולהכניס את מי שלא יהיה זה הרוצה
להיכנס פנימה.
בחיוך מובך, מבט מושפל, את עומדת מולי במפתיע. "לא יכולתי לשאת
את המחשבה שאתה שוכב כאן לבד כל כך, אז החלטתי לבוא ולארח לך
לחברה." את אומרת, כשהחיוך בזוית פיך מתקשה להסתתר מעיני
הבוחנות.
אני מכניס אותך פנימה, נועל אחריי, וממהר לשוב אל אשליית
החמימות של מיטתי. מבלי לשאול, את מורידה מעלייך את הביגוד
המיותר, ומצטרפת אליי.
"אין לי כוח למשחקים בלילה כזה", אני לוחש לך בחושך. "לא באתי
לשחק" את עונה, ומנשקת אותי ברכות. ידיים מגששות באפילה אחר
מעט חום, נשימות שקטות מפריעות לדממת הלילה. אהבה ללא מילים
באה לידי ביטוי בחיבוק קסום.
ולא צריך יותר. סתם כך, לשכב מחובקים בחושך, אוהבים, מלטפים,
נרדמים.