יש ילדה שקוראים לה שיר, ילדה מקסימה ביופייה, שכל אדם ייפול
לנוכח פניה המתוקות.
ועיניה הן משהו מיוחד; עיניים תכלת-כחולות לה יש וכאשר אני
מביט בהם אני נופל לתוך מקום, לתוך עולם שהוא מורכב מיופייה
הפנימי של אותה שיר.
יופי מקסים, יופי ייחודי. וכאשר אני יוצא מעיניך אני נוכח
לפניך המתוקות, לשערך החלק, הגולש עד לכתפיים ולמבט שיש
בעיניך. רגע שנראה כמו חלום, כמו גן עדן, למעשה הוא המציאות.
אך המציאות לא תמיד מחייכת כאשר אני רואה אותך. אני מבין את
האמת - שבשבילי את כוכב נוצץ בשמיים שידי לא תוכל
להגיע אליו, לא תוכל להגיע אליך, אך אם רק תהיי כוכב נופל
ותפלי לידיים שלי ולא של מישהו אחר, אוכל לגעת ברגע של אהבה
ולזכות במבט עיניך, במבט שיחדור למבט שלי ולזכות ברגע מאושר,
ברגע רומנטי שאין כמותו, ברגע שאדע שאינו הוא עוד חלום של
תקוות נכזבות, אלא מציאות אמיתית.
מציאות שבה את באמת שלי ולא של מישהו אחר. אני אהיה בן אדם
מאושר הרבה יותר מכל בן אדם אחר.