זה היה  עוד בוקר של חורף, מהימים האלה שאין לך כוח לצאת
מהמיטה, במיוחד לא לשעת אפס.
"מה, כבר שש?" ניסיתי לחזור לישון. לא הלך, אז גירדתי את עצמי
מהמיטה איכשהו.
הגעתי לבית ספר די מדוכא. כבר הרבה זמן שאני ככה, כמו החורף,
מאז שהיא הלכה.
אבל זה נגמר מזמן, אני עם מישהי אחרת עכשיו, ואני כל כך אוהב
אותה, יותר מהכל, אבל אני פשוט לא יכול להמשיך יותר.
רע לי עם עצמי, לא בגללה, באמת שלא. לא יודע למה, סתם תקופה
כזאת אני מניח. קורה לכולם.

"בוקר טוב!", נשיקה, חיבוק, הריח של השמפו, השיער הגלי
הבלונדיני משהו שלה שתמיד נעשה יותר כהה בחורף, כמו שהיא אוהבת
אותו. גם את החורף היא אוהבת, הכי אוהבת - ילדת חורף.
"אני כבר חוזר." הלכתי לשים את התיק בכיתה, שני מטר ליד, אך
כשחזרתי המורה שלה כבר נכנסה.
פגשתי אותה בהפסקה. היא שמה לב שאני לא בסדר.
"מה קרה?" ושוב הפנים המודאגים שלה. כל כך איכפת לה, לאף אחד
לא איכפת כמוה, אבל מה זה משנה עכשיו...
לא עניתי, משכתי בכתפיים והמשכתי ללכת איתה. היא עזבה, אבל היא
לא באמת ויתרה, היא עשתה את זה רק כדי שאני ארגיש נוח.
"איך היה שיעור אומנות?" ניסיתי.
"סבבה, אין לי כוח לפרוייקט הזה..."
שתקתי שוב. הכל מסביב רטוב, כל כך יפה, כל כך עצוב.

מי החליט לתקוע עכשיו מבחן?! איזה יום גרוע, במיוחד למבחן. קשה
להתרכז, היא כל הזמן בראש, כל הזמן...
"סיימת?"
"לא, אני חושב." ככה אני תמיד עונה למורות כשהן רואות אותי
"חולם" במבחנים. הן פשוט לא מבינות, לא מבינות כלום.

"איך היה המבחן?" היא שואלת.
"מכירה את משחק הניחושים?"
היא חייכה. גם אני חייכתי קצת. הלכנו לחכות לחברה שלה, החברה
הכי טובה שלה, הן עושות הכל ביחד, כל הזמן אחת עם השנייה. היא
יצאה רק בשניה שנגמר הזמן.
"אמרתי לך שהיא תשאר עד הסוף," היא אמרה לי, "כמו תמיד."
הן התחילו לדבר ואני הלכתי. נראה לי שהיא נעלבה קצת - כאב לי.
ממש כבד עלי הכל, קשה לי.

נסענו הביתה באוטובוס. כמעט התנשקנו, אבל התרחקתי, הרגשתי
נורא. היא לא יודעת מה זה לשנוא את עצמך. אמרתי שאני מצטער,
שאני לא יכול.
היא אמרה "ט-ו-ב..." והסתובבה לחלון. הרגשתי כל כך גרוע. אפס,
עלוב - מיותר.
גשם בחוץ, השמים אפורים וכבדים. אולי זה רק בשבילי.
ואז פשוט לא יכולתי יותר - "אני לא חושב שאני יכול להחזיק את
הקשר הזה יותר."
"מה אמרת?"
התביישתי בעצמי...
הסתכלתי לרצפה, היא התרחקה ממני אל החלון בתוך הספסל הצפוף. רק
שני סנטימטר, אבל בכל זאת כל כך הרבה, מערכת יחסים שלמה.
"אני אוהב אותך."
דמעה שלה זלגה. היא כל כך יפה, אני כל כך אוהב אותה, יותר
מהכל, אבל אני פשוט לא יכול להמשיך יותר. הלוואי שהיא תבין.
אמרתי לה שאני רוצה שנשמור על קשר והיא אמרה שיהיה לה קשה לדבר
אתי אחרי כל זה. אני עדיין מקווה, אבל נראה לי שבשבילה, כאן
הכל נגמר.