עיסוקי הוא מטפל בקשישים: להוציא אותם לטיול, לעשות סידורים
שונים עבורם, וכד'. אחת מהם היא צילה; ערירית, בת שבעים
ושמונה, שהיתה פיזיקאית קודם שיצאה לפנסיה. את צילה הכרתי דרך
מקרה, בסדנת פרוזה בה למדתי.
בדרך כלל הקשישים שמגיעים לסדנאות אלו באים במטרה לכתוב את
סיפור חייהם שלהם, אך צילה לא נפלה למלכודת טרחנית זו. היא
התבלטה בהערותיה הנבונות למבקרים בסדנה. כשהעירה לי על סיפור
שכתבתי, קלטתי כי לפני זן נדיר. מיד בקשתי ממנה את כתובת הדואר
האלקטרוני שלה.
''אין לי,'' הפתיעה אותי.
''אח, לו היית צעירה בכמה שנים טובות,'' נאנחתי.
''היקי הזה, אין לו מעצורים,'' קלטתי את שמעון מסנן. שמעון היה
המשתתף החרוץ ביותר, בחור צעיר שפרסם כבר ספור משלו בעתון. הוא
היה גם טרזן ומאריך בדבור, בעל הופעה מרשימה וחולצות
אקסטרווגנטיות. צילה לעומתו לבשה בגדים מהוהים ובפיה היו שתי
שיניים בלבד. למרות זאת היה בהופעתה משהו צעיר מאד, דיבורה היה
שוטף וקולה ברור.

הסדנה הסתיימה, ואני התקשרתי לצילה באמתלא של ביקור בשבוע
הספר. היא הודתה לי, אבל דחתה אותה בשל בריאותה הלקויה. עבר
זמן, וצילה הפתיעה אותי בטלפון. היא ביקשה, בשל מצב בריאותה,
להסתייע בשרותי כמטפל בקשישים.
בתקופה הראשונה שעבדתי אצלה, השיחות ביננו לא גלשו כמעט למישור
האישי. ידעתי, עוד מתקופת הסדנה, שהיא מבקשת  להוריש את רכושה
לארגון "הלל", שעוסק בסיוע ליוצאים בשאלה. בשיחה אקראית בזמנו
סיפרתי שאני מבקש להתנדב לארגון בתוקף היותי יוצא בשאלה גם
כן.
מה שנודע לי, במקרה, בתקופה הראשונה היה שהיתה  לה משפחה,
ושנוצר נתק מוחלט. צילה היתה מתקשרת אלי לנייד, והבחנתי שהמספר
שלה בלתי מזוהה, כמו היתה כוסית. הדבר בידח את דעתי, ושאלתי
אותה לפשרו. היא ענתה לי, שכשרבה עם המשפחה בקשה מספר חסוי כדי
שלא יוכלו למצוא אותה. צילה גם כעסה מאד כשאחת השכנות העבירה,
לתומה, את המספר החסוי לשכנה אחרת. אני המרצתי את צילה לקנות
לה מחשב, ואף הבאתי איתי את המחשב הנייד שלי לצורך הדגמה.

זמן רב קודם היה בליבי על אימי תוצר של רגשות קיפוח (כך למשל,
שלחה אותי לבית ספר בנעליים שחרטומם נקטם, כדי לחסוך בעלות
קנית נעליים חדשות). הייתי נתון בקשיים כלכליים, וסברתי שהיא
יכולה לעזור לי. אימי הציעה הלוואה חלקית לטווח קצר, וגם אותה
התנתה בביקור בשעורי תורה מסוימים. את הכסף להלוואה נטלה אימי
מאנשים שונים. היא המליצה באוזני בטלפון להעביר את חשבוני לבנק
הדואר, שם אין אפשרות להיקלע לאובר דראפט. לשאלתי כיצד היא
שומרת את חסכונותיה, ענתה לי שהיא מוציאה את הכסף בתחילת
החודש, ושומרת את כולו אצלה.
''ופקדונות?'' שאלתי. ''הרי עבדת כל החיים.''
''אין לי פקדונות,'' ענתה.
מדי פעם היתה אימי מעבירה לרשותנו סכומים קטנים, אף פעם לא
מידה. היא נהגה למצוא אנשים נדיבים אותם שיחדה/פיצתה בדברי
מאכל פרי ידיה (כמו אותה אשה אמריקאית חרדית, שניצלה מסרטן,
ונדרה נדר לצדקה. האשה הכריחה אותי לצפות בקלטות של אמנון יצחק
אצלה. היא סיפרה לי שלפני שחזרה בתשובה היתה בכנס של הדתות
השונות. תוך כדי דבור עם הכומר, הרגישה את ידו בין ירכיה).
לפני שדובר על הלוואה זו, הציעה לי אימי את אותם שיעורי התורה
המסוימים, אצל אדם שיתן לי כסף תמורת השתתפותי בהם. כשהתחיל
ענין ההלוואה, היא התנתה אותה בהשתתפות בשעורי התורה. אני
סרבתי. אמרתי שאני רואה אותם כעבודה לכל דבר.
"לא שמעתי שתמורת עבודה משלמים בהלוואה," אמרתי.

הלכתי לפגישת הכרות ב"הלל". לידי ישב שמעון שבקש להתנדב גם
הוא. אחרי כל הבלה-בלה של ההכרות והמבחנים שאל אותי שמעון מדוע
אני יושב וכותב כל הזמן בלפ-טופ. עניתי שאני כותב יומן.
''מיותר,'' הפגיז. הוא התעקש לקחת אותי טרמפ הביתה, ובדרך שאל
אותי במה אני עוסק. ''עוד לא היה לך קשיש שהוריש לך את
רכושו?'' שאל. הוא מיהר להוריד אותי מהרכב. ב"הלל" ויתרו על
שרותי.

היה זה חג החנוכה ואני הלכתי להדלקת הנרות המשפחתית. הקטנות של
אחותי הציגו את הקטע עם חנה ושבעת בניה. ''אם היו לך שבעה
בנים,'' אמרתי לאימי, ''היית ממציאה את נס חנוכה מחדש. היית
הולכת לשבעה נדיבים, ומבקשת מהם פך שמן.'' אימי הבליגה, ושמה
באמתחתי לטקעס מעשי ידיה.

למחרת היום הלכתי לעבודתי אצל צילה והבאתי לה מהלקטס. צילה
שמחה מאד, והחליטה באותו מעמד לקנות לעצמה מחשב. באותו היום
הבאתי את המחשב לביתה, והדרכתי אותה בהתקנה. בימים הבאים היתה
עסוקה, עד שטילפנה אלי. כשהגעתי, הגישה לי מספר דפי מחשב
מודפסים. מיד שקעתי בקריאתם, אלו היו זכרונותיה. הנתק שנוצר
בין קרובי משפחתה היה לאחר שביקשו לעשוק אותה, אבל הקרע חל
כאשר הלכה לבקר אצלם בחג וגיסתה נתנה לה סטירה.

מצבי הכלכלי הלך והחמיר. החלטתי לגנוב את הכסף שצברה אימי.
נכנסתי לביתה, ותחת המזרן מצאתי סכום קטן של כסף. אימי מתה
משברון לב שנגרם לה אחרי הגניבה וצילה מתה זמן קצר לאחריה. היא
הורישה לי מספר ספרים ישנים, ואת כל רכושה לארגון "הלל".

אחרי זמן-מה פגשתי את שמעון, הוא נעשה נשיא "הלל". את מקום
החולצות האקסרווגניות, החליפו חליפות וורסצ'ה.
''שמע, טוב שפגשתי אותך,'' צהל, ''היתה לנו איזו תורמת משוגעת,
כתבה בצוואה שארגון "הלל" ישלח לך כל חנוכה משלוח לטקעס תוצרת
בית. יש איזו יוצאת בשאלה אחת, שיודעת להכין לטקעס משגעים.''