הוא אותה אינו שומע, הוא אותה אינו רואה,
עיניו אך מביטות בה וליבו בחוזקה פועם.

וכשהיא איתו לבד- הם שניהם כאחד
וכששניהם ביחד, ישנו רגש מיוחד.

ואותו הגעגוע מערער הנפשות,
הרגש העז- מחייה כל הרגשות,
האין היא אהבה,
האין זו אהבת שתי הישויות?

נפשה עודנה מתחבטת בשאלה המדאיגה,
ועיניו נעוצות בה, שופעות אהבה,
וכך לפתע השפיל הוא מבטו,
כי רגש זה הוא כה עצום, והוא קטן כלעומתו.

מחשבותיה אך נתונות לזכרונות הנעימים,
והיא שבה ושואלת: מתי ניפגש ונחוש שוב כה קטנים?